המונולוג

תקרא, אל תקרא, תגיב, אל תגיב, זה כבר לא משנה, דברים חייבים להיאמר, אני חייבת להוציא את זה.

שברת בי משהו, וייקח לזה עוד זמן להירפא. הבטחת לי שאני ארגיש, הבטחת לי שזה לא יגמר ככה. זה אוכל אותי מבפנים, לא נותן לי לישון, לא לאכול ולא להפסיק לבכות כי אני אהבתי אותך, כל כך אהבתי אותך, אוהבת עדיין ואמשיך לאהוב עוד, כי אני לא מסוגלת עדיין לחשוב על לא לאהוב אותך. לא מצליחה לכעוס עליך למרות הכל, למרות מה שאני עוברת עכשיו.

זה כל כך מכאיב שהחלטת להתמודד עם זה ככה, כי אני לא ראיתי את הסימנים, אני לא ראיתי שהלב שלך כבר לא שלי. זה אף פעם לא מושלם ולא יכול להיות ורוד ויש תקופות קשות והאמנתי שנצא מזה, האמנתי שאתה תומך בי בתקופה קשה של בלבול והייתי בדרך לשם, הייתי בדרך למקום טוב יותר ועכשיו הכל התהפך הכל שבור, אני שבורה כי אני לא יודעת איך להפסיק לאהוב.

עברנו דברים קשים, ועברנו אותם כי היה בינינו משהו מיוחד כל כך שהאמנתי שהוא חזק יותר מהפחד שהיה בי כל הזמן הפחד שהתממש ביום שבת, הפחד שתקום ותעזוב כי קשה, וכן אולי באמת חשבת על זה תקופה ואני לא יודעת מה באמת מתחולל לך בלב אבל לא היתה לי כל הכנה. מכאיב ככה לפרק את זה, מכאיב לחשוב עליך בתור עבר, מכאיב למחוק אותך מהחיים שלי, מהחיים שלנו.

מגיע לי מישהו שירצה בי, שיאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, שלא יתן לי ללכת, שילחם עלי ויתן לי להרגיש שאני שווה, וזה כל כך כואב לי להבין שזה לא יהיה אתה. אם רק היית אומר, אם רק היית מנסה להלחם על הקשר שלנו ולא עשית את זה, אולי מבחינתך להישאר את החצי שנה הזאת, זאת היתה המלחמה שלך אבל לא, המלחמה האמיתית באהבה היא לדעת שהבן זוג יכול להיות גם למטה וגם אם זו תקופה, ולא תמיד הייתי למטה וזה מאכזב. אני כל כך רוצה לכעוס עליך ולקלל, אולי אני עוד אגיע לזה בהמשך, אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, שאין לי אותך יותר, שאנחנו בנפרד ואין אותנו וכל מה שהיה עד שבוע שעבר כבר לא קיים.

אולי באמת זה היה יותר מידי ואני לא יודעת מה אני רוצה ממך ומה אני רוצה שתגיד. אני יודעת מה אני רוצה שתגיד, אבל אתה לא תגיד את זה וזאת הרגשה נוראית ואני לא יודעת למה אני בכלל רוצה את מה שאני רוצה, למה אני רוצה מישהו שאמר לי שהוא לא אוהב אותי יותר.

איך איבדת אותי ולמה אני לא איבדתי אותך, איך לא ראיתי אותך מתרחק, חשבתי שיש בנו כוח, אבל שלך נגמר. רק הימים עוברים, הלילות ארוכים והמחשבות מטריפות אותי, כי זה מרגיש לא נכון וכמו טעות, אבל למה שאני אחשוב בכלל להלחם עליך, אם אתה לא נלחמת עלי.

ולמה בכלל אני עושה את זה לעצמי, למה בכלל אני שופכת בפניך את כל זה, לא מגיעה לך האהבה שלי ואני רוצה להמשיך להתמודד עם הבלבול שלי ועם ההתאבלות על האהבה שלנו ואין מנוס אלא להמשיך יום יום דקה דקה, להמשיך ויום יבוא וכבר לא אקבל צביטה בלב כל פעם שאני עוצמת את העיניים.

אתה כבר לא פה, ולי נותר רק לבכות ולחכות למחר, מחר אולי אבכה פחות.

// גוני קריס