הזכירו לי השבוע את מי שהייתי פעם, ולרגע נדהמתי כמה שכחתי אותה, כמה התרחקתי ממנה, את אותה ילדה שהלכה פעם בנעליי.
ובכן לכל החשיפה הזאת יש גם דברים חיוביים שקורים בעקבותיה, ומתוך הודעה מקרית באמצע היום מחבר ישן שהחליט לכתוב לי מכתב תגובה לדברים שאני כותבת, שסיפר על ילדה שידעה מה היא רוצה והשיגה אותו, ילדה עם מטרות ברורות, כל כך רוצה לחזור להיות כמוהה, עם מאה אחוז אמון בעצמי.
פעם הבדים היו מדברים אלי, מספרים לי מה הם רוצים להיות ואני הייתי מגשימה להם את החלום, עכשיו הם מסתכלים עלי, כמעט בבוז, בחדר הישן שלי שמלא בארגזים עם דברים מלאי זיכרונות, והזיכרונות הם אלו שמדברים אלי עכשיו. הם יוצאים מתוך המחבתות והכלב הכחול שאף פעם לא שטף כלים, טוב את זה רק הוא יבין, מתוך חפצים שהיו פעם חיים משותפים ועכשיו סגורים בקופסאות, בערימה אחד על השני מאחורי הדלת או צמודים לקיר, אבל עדין פה.
ניסיתי, הזזתי, סחבתי, הערמתי, העלמתי, אבל הקולות עוד שם. מזכירים לי דברים שרציתי לשכוח, שרציתי לנעול מאחור כדי שיהיה לי את הכוח להמשיך הלאה, אך במקום זה אני נתקפת דמעות, ושוב חוזרת למעגל הקודם, שוב לא ישנה בלילות בגלל המחשבות שרודפות אותי, שוב מתגעגעת, צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו.
אמרו לי שזה יקרה, פחדתי, כל כך חששתי שהמסכה ששמתי תתגלה כתרמית, שהגבורה שלי תישבר ואמצא את עצמי עוד פעם שבורה, עוד פעם בוכה, עוד פעם תוהה, שוב מיואשת, שוב נלחמת עם עצמי כדי שלא יראו את העיניים האדומות, מנסה להמנע מהכתיבה כדי שהאמת לא תצא לאור, ומצד שני לא מצליחה להמנע ממנה והיא התרופה היחידה, מסתגרת בחדר משקרת לאחרים ולעצמי שהכל בסדר, מחפשת הסחות דעת ואיכשהו מנצחת את הצד האפל שבי ויוצאת לעוד הליכה, שוב מוזיקה בפול ווליום, שוב שקיעה בים, עוד ניסיון לאחות את עצמי ולא לוותר לעצמי, לא לתת לעצמי ליפול עוד. האמת אני כבר לא יודעת כמה עוד אוכל לספוג, כמה עוד אני יכולה להכיל בתוכי, המילים רצות בראש, לא מפסיקות לרגע לרדוף אותי, הכמיהה לשים את התקופה הזאת מאחוריי גדולה כל כך אך אין הדבר הזה פשוט כמו שחשבתי, ולצערי יעבור עוד זמן עד שאוכל להניח לאני שהייתי אז לעזוב אותי ולהיות שלמה עם מי שאני היום.
כשהוא הלך, הוא לקח איתו יותר מידי, הילדה שהיתה אני פעם לא מצליחה להתמודד אל מול הצללים של הנפש שלי, היצירה שפעם היתה חלק בלתי נפרד ממני לא מצליחה לצאת החוצה, הגוף כבר לא יכול לעשות יותר מאשר לאחות את הפצעים, ליצור ידרוש הרבה כוחות שכרגע לא קיימים. השולחן הגזירה נותר ריק, המתלה והקולב היחיד שעליו מזכירים לי את הכישלון שאני מרגישה עכשיו, מכונת התפירה מעלה אבק, החדר לא נותן לי הרגשה טובה כמו שהיה נותן לי בעבר.
ובמפתיע הגעתי לשוחח עם מכר שדרך פיית הפייסבוק הגיע בדיוק ברגע שבו הייתי צריכה הכוונה, ואולי דרך המחשבה שלי מוטעית, אולי היצירה לא צריכה לבוא מתוך הכרח, מתוך תכלית, הרי גם הכתיבה היא יצירה, שונה מכל מה שהכרתי אבל עודנה יצירה, עודנה מתעלת את הייצר הרע שלי לדברים חיוביים יותר, מצילה אותי מעצמי, משחררת אותי מלחשוב שוב ושוב את אותן המחשבות, מאותן התהיות, מאותן המאבקים הפנימיים.
//גוני קריס