הכל התחיל בשנת 2008, גרתי בירושלים ולמדתי באקדמיה לעיצוב בצלאל במחלקה לצורפות ואופנה.
חברה מהמחלקה ואני הלכנו להתנדב בעבור מלגת ללימודים (פרויקט פר"ח) במקום שנקרא שלווה, מרכז לילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים.
נקבעו לנו שלושה שיעורים, פעם בשבוע.
בשיעור הראשון והשני הגיעו אלינו שתי קבוצות של חמישה בנים צעירים, איתם עשינו אומנות, יצירה ומיחזור.
אני חיכיתי לקבוצה השלישית, אליה הגיעו נשים בוגרות עם מוגבלות שכלית התפתחותית ותסמונת דאון.
אני באתי מתחום התפירה וחברתי מעולם התכשיטים והחלטנו ללמד אותן מהידע שלנו.
אני זוכרת את הרגע, הרגע שידעתי מה אני רוצה לעשות.
מהרגע שהתחלתי ללכת ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת אופנה, אבל מאותו רגע מופלא במרכז שלווה הדרך שלי נותבה לדרך חדשה ומשולבת ומלהיבה לא פחות.
לפני שנתיים היה השיעור הראשון שלי בו לימדתי שישה מדיירי אקים תל אביב שגרים באשכול עיר שמש.
אפילו הבאתי את מכונת התפירה בשביל דייר אחד עם שיתוק מוחין שלא יכול להשתמש בחצי מגופו בצורה תקינה והצלחנו לתפור יחד במכונה, הוא סיפר לי שאביו היה גזרן (בעל מקצוע מעולם האופנה) וזה ריגש את שנינו בצורה בלתי רגילה.
בעזרת מנהל המקום ואם הבית סידרנו פינה, שולחן גדול, כיסאות ומדפים שהתמלאו בחומרי יצירה וארגזי בדים.
פעם בשבוע הייתי שוכחת לרגע את עבודתי בתור מדריכה באותו הוסטל והייתי הופכת למורה לתפירה בלבד. לאחר כמה חודשים החלטתי לאזור אומץ ולצאת לעולם עם העסק שלי, המורכב משיעורי תפירה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים ועיצוב אופנה לקו שלי.
בשנתיים האחרונות עבדתי עם אנשים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית כמו באקים, עם אנשים על הספקטרום האוטיסטי כמו בכפר עופרים של עמותת אלוט וכן בשיעור פרטי, ולאחרונה התחלתי לעבוד עם גימלאיות מקסימות בעמק חפר.
מה שגיליתי בשיעורים שלי וזה בעצם המוטו שלי הוא שתפר זה תפר זה תפר.
מה זה אומר?
כל עוד שני הבדים מחוברים, כל עוד הרוכסן מוחזק, כל עוד האובייקט עומד בפני עצמו - זה מושלם בעיני.
תפר יכול להיות עקבי ויכול להיות עם מרווחים לא שווים, תך גדול או תך קטן, ישר או משתדל לעקוב אחרי הקו, להיות מתוח או קצת משוחרר.
וזה מה שאני אוהבת בעבודה שלי, כל אחד יכול לתפור, מישהו עם ידע קודם ומישהו שפעם ראשונה תופר שווים בעיני, כל אחד בקצב שלו, כל אחד עם היכולות שלו.
תודה,
//גוני קריס