לנסות להשאר ערה עד שתיים עשרה בלילה ביום שלפני, ללא הצלחה. לקום בחמש וחצי לראות זריחה, להבין שחשוך מידי, לשים סנוז לעשר דקות אחרי, עדיין חשוך, לשנות שעון מעורר לשש. לצאת מהמיטה בשש ושבע דקות, צינת בוקר באי קו רונג פותחת לי את יום ההולדת העשרים ושש שלי. שלושה תרנגולים קוראים קוקוריקו אחד לשני משלושה כיוונים שונים מסביב לבנגלו שלנו.
זריחה שלא זורחת, שמש מתחבאת מאחורי עננים שמכסים את השמיים, כלבה חמודה שמתיישבת על השמיכי (הטעות במקור) של חברתי, צופות ומצפות לקצת שמש. תייר לידנו מצלם את קו האופק, ולפתע אני מבינה למה, באיחור אופנתי השמש יוצאת, מהר מאוד מצלמות גם, והיא חוזרת להתכסות בין מסך העננים.
שלט שמצביע לכיוון שביל, אנחנו יחפות ועם פיג'מות, עוד לא ציחצחנו שיניים, יוצאות לכיוון מפל מים שנכתב שבמרחק מאה וחמישים מטרים. מגיעות לג'ריקן ענקי שמתמלא במים ומקוות שזה לא המפל. ממשיכות במעבה הג'ונגל, יחפות ועכשיו זה נראה פתאום כטעות כי חול הים משתנה לאבנים קטנות וחדות שמאתגרות לנו את ההליכה. אנחנו לא מוותרות וממשיכות. למזלנו הגענו להתפצלות בשביל בדיוק כשבאפלו שמשך סנדות הגיח בסיבוב, חמיקה זריזה וממשיכות בתקווה למצוא את המפל או לפחות כך האמנו, את הצד השני של האי.
המשכנו עוד ועוד ומפל אין, השביל לא נגמר עד שלפתע ישנה התבהרות והצמחיה פוחתת, פתאום אנחנו מגיעות לאזור ענקי שבו רק חצץ, החלטנו לא לשוב על עקבותינו ולהמשיך להתעלל בכפות רגלינו. מקומית עם כפכפים צוחקת עלינו בעוד אנחנו ממשיכות לסבול, לפתע אנחנו שמות לב שהשמש בכיוון שהיתה בבוקר, כלומר אנחנו כנראה פשוט הלכנו בשביל מעגלי, מגיעות חזרה שלושים מטר שמאלה מאותו שלט ארור למפל המפוברק.
הולכות לאכול פנקייק ושותות גם קפה קר וחזרה לחדר למנוחה אחרי התעמלות הבוקר שבאה עלינו בהפתעה. אני מתעוררת לקולם של ברווזונים קטנים שעוקבים אחרי אמא, מתעוררת מאוחר יותר גם חברתי, הולכות לים, סורגות כמה שורות, בחור ליטאי מדבר איתנו דיבור סרק וממשיך בדרכו, שתי ישראליות אומרות שלום מנומס, מפטפטות קצת והולכות. נכנסות לים הצלול, תופסות קצת שיזוף לפני שהשמש בורחת לישון. מוצאות מסעדה שמגישה עוגת שוקולד, מפזרות 24 נרות יומולדת עליה, ועוד שני נרות שקישטו שולחנות שתיירת הביאה לנו, מדליקות ואני מכבה את הנרות, שמה לב ששכחתי להביע משאלה, מדליקה נר נוסף כי ׳אחד לשנה הבאה׳ ומבקשת אחת, אבל זה כבר סוד. חברתי מכינה לי זר לראש עשוי עלי עץ דקל ומוסיפה כמה פרחים, בירה למזל טוב.
הולכות לצוד אוכל באחת ממסעדות החוף, מתחמקות מזיקוקים שמופעלים מכל מקום. מחכות מחכות ואף אחד לא ניגש, לבסוף גילינו שמזמינים בבר, מחכות מחכות אבל האוכל לא מגיע, מזמינות שוב ורק מנה אחת מגיעה, מחכות מחכות ומחליטות ללכת למקום אחר. שותות שייק אוריאו ותפוחי אדמה על האש.
שפוכות מעייפות נרדמנו במרפסת של הבנגלו, השמיכה הופכת לכילה נגד יתושים, שמות גם ספריי וקטורת מיוחדת. מתעוררות עשרים דקות לפני חצות מקולות הזיקוקין ומתיישבות ליד מדורה שמי הים נלחמים באש שבה, זיקוקין מכל הכיוונים ממלאים את השמיים ואותנו בקצת אבק כוכבים, שנה חדשה הגיעה לפתע ונגמר היום המיוחד והמדהים הזה. החלטנו להמשיך לטייל על החוף, המים מעט חמימים ונזכרנו בפלנקטון שסיפר לנו טורקי אחד, נכנסות למים באזור חשוך ורוקעות ברגליים, מנופפות בידיים מתחת למים וקורה קסם, עשרות פלנקטונים זוהרים מגיחים סביבנו בכל תזוזה שלנו, צהלות של שמחה והתרגשות גוררות עוד שלושה תיירים להכנס למים איתנו, גחליליות מים מרקדות סביבנו. פתיחה יותר מהממת לשנה הזאת לא יכולתי לבקש. וזאת אפילו לא המשאלה שביקשתי.
// גוני קריס
Comments