כוס קפה נמס בלי חלב, סוכר שטוח אחד. כמו שאני אוהבת. אני מתעוררת לעוד בוקר בדירה שלי, והיא שלי ורק שלי. סוף עונת הנדידה. טוב נו, לפחות עד לסיום החוזה. בלי נדר.
ואפילו הצלחתי להכין לפני כמה ימים אורז, כמו שחברתי לימדה אותי, אז הוא לא יצא מושלם ואני ממתינה בשקט (אבל לא בחושך) עד שהיא תבוא לעשות לי חזרה על תוכנית הלימודים שלה "rice for dummies".
ויש כאן שקט, לא שקט כמו במושב, כי בחרתי לגור על הנתיב המועדף על האמבולנסים שיוצאים מהתחנה הקרובה, אבל אם הם לא ישקטו תמיד אוכל לחטוף להם בורג מאוד חשוב במערכת. והדירה כבר מסודרת, ונקייה (והיה מה לנקות, מרוקאית או לא, מקלחת בצבע אבנית כתומה זה דוחה). וקניתי ספה ומועך פירה. ואולי גם אמצע עבודה. וסוף סוף אחרי שנה וחצי של תזוזה בלתי נגמרת, אני בבית. והשכנה הנחמדה כבר השאירה לי עוגה על הדלת. ואפילו הסתובבתי ברחובות מסביבי, ביקרתי במכולת השכונתית וקניתי חומץ. זהו. זה מה שחיפשתי זמן כה רב, את המקום הזה שיתן לי להרגיש שייכת, וגם אם יצרתי אותו מארגזים שהיו ארוזים מאז שעזבתי את הדירה ההיא, זה היה שווה את זה, וכל הגועל מאחורי.
וטוב לי. לי. טוב. איזה כיף זה להגיד את זה.
ואפילו פתחתי טינדר, לרגע קט, ואחרי עשרה ימים סגרתי אותו. זה היה לגמרי מתוך צחוק, אבל מצד שני מה אכפת לי לנסות. אז קבעתי דייט. וביטלתי אותו כי הבחור אמר "נדבר בערב" והתקשר אחרי עשר וחצי. והחברה עם האורז חינכה אותי אחרת. וקבעתי דייט, אחר, אבל ביטלתי גם אותו כי הוא "לא אוהב לצאת בחורף" ואני לא באה אליו בפעם הראשונה, החיים חינכו אותי אחרת. ואז היה דייט אחד, באמת נחמד אבל לא הרגיש לי זה. ועוד דייט שהייתי צריכה לדרוש ממנו תשלום על טיפול פסיכולוגי, שנגמר עוד לפני שהתחיל, כי הוא עוד תקוע על הבחורה האחרונה שלו, ואני לא מעוניינת לעזור לו לעבור הלאה כרגע.
ובאמצע כל זה יצאתי לעוד טיול ג'יפים, אני ועוד מלא גברים, וכשנשאלתי מה בחורה כמוני עושה עם עוד שמונה גברים נשואים פלוס, עניתי שבאתי לשתות להם את הבירות. ושוב אותו סיפור ידוע ומקסים, חול מדבר, אבק במערות האף, שיער שנהיה מקשה אחת, שיחות על הדייטים האחרונים שלי עם גברים צמאים לרכילות, עץ שיטה באמצע שום מקום, במבי בורח מאיתנו ומקפץ על גבעה רחוקה, מנגל מכובד ביותר ואחריו פויקה מכובד עוד יותר, נהיגת שטח, ג'יפ אחד נתקע בעליה עם גלגל שהחליט להפרד מהצמיג, ושמונה גברים מראים גבריות במשך שעה ואני, נושמת אויר, מחייכת לעצמי ומקשיבה לשקט שסביבי. ומתאהבת במדבר. בחולות האינסופיים, בחום ביום ובקור בלילה, בזריחת הירח וזריחת החמה. ומודה, למשהו הזה, ולמרות שאני לא אדם מאמין, לפעמים יש רגעים שחייבים להאמין כי אין סיכוי שכל זה סתם פה.
ואז הגיע דייט נורמלי אבל מטעמי צניעות אני אשאיר את פרטיו חסויים לעת עתה. ורק אשפוך את בלבולי בפניכם, כי זה מה שאני עושה.
כשארזתי את עצמי אז, או יותר נכון כשהאחים שלי זרקו את כל חיי לשקיות בד צבעוניות והעמיסו על הג'יפ, והשארנו את ההוא עם שטיח שחור וטלוויזיה שטוחה, נדמה שהם גם ארזו את הלב שלי. ועכשיו, כשפתחתי את הארגזים וסידרתי הכל במקום, פתאום הגיעה תחושה כזאת, חמימה, טובה, מלטפת, מחייכת. עכשיו טוב.
//גוני קריס