הפסקה. לא יכולתי יותר. לא הצלחתי לשמור את זה יותר בפנים. זה התגבש במשך הרבה זמן וכך באמצע הנסיעה חזרה מאילת, כביש 40, קצת לפני באר שבע, הוא פתאום שואל אם אני אוהבת אותו.
רגע. נחזור קצת אחורנית, מסרי לנקה המשכנו להודו, אבל הגוף שלי לא התחבר לאווירה (הנפש דווקא כן) ועל כן הפלנו פור וטסנו שנינו לצרפת, ואחר כך חזרתי לארץ לבד, כמה שבועות חולפים והצרפתי מגיע לביקור בישראל.
מטיילים בקיסריה, ירושלים העתיקה, צפים בים המלח עד השקיעה, מתקררים במעין בוקק בחום הלוהט, צוללים באילת עם הדגים הססגוניים, צופים על המדבר האינסופי בשדה בוקר.
ובעיקר משחקים בזוג מאושר ומאוהב, או שאולי רק אני שיחקתי.
שוב תהיות ליבי הבלתי פוסקות, מחשבות רודפות מחשבות, לילות בלי שינה, חלומות על אהבה ישנה. ארוחות משפחתיות, בירה עם חברים, סבתא כבר מתמוגגת.
רק אותה שאלה שחתכה את הטיול, האם את אוהבת. אז זהו, שלא.
ניסינו, ניסיתי להתאהב בו בכל כוחי אבל משהו היה חסר, משהו הרגיש עקום, לא הלך חלק, כמעט חמישה חודשים שעברו מאז נסיעת האוטובוס ההיא במיאנמר, המון מפלות, רובן אם לא כולן שלי. אני לא יכולה להגיד שלא היו רגעים טובים, אפילו רגעים טובים מאוד, אבל משהו לא ישב טוב.
אני חושבת שמהרגע הראשון היה בי החשש שכך יהיה, זה היה גדול עלי, עוד לא בדיוק הייתי מוכנה למה שהוא מבקש ממני, למרות שכל פעם הוא טען שהוא לא מבקש ממני כלום. אולי פשוט מאוד אני לא מוכנה, בכללי, לאף אחד, ואולי אני פשוט לא מוכנה אליו, אולי אני הלא מתאימה, כלומר, מבחינתי, כי מבחינתו אני מאוד מתאימה.
אבל משהו לא היה שקט אצלי, והאהבה אף פעם לא הרגישה לי עולה על גדותיה, לא נעתקה נשמתי, לא נעצרו פעימות ליבי. ואמרו לי לא להשוות, לאחרים, לקודמים, לסרטים, אך לא הייתי מוכנה להתפשר על הטירוף, הרגשתי אותו בעבר, אני יודעת שהוא קיים, ואיתו זה לא קרה. אבל עם אחר זה חייב לקרות.
האביר על הסוס הלבן, המאהב הצרפתי שלי, לא הצליח להפיל את קירות הנפש שלי, לא הצליח להסיר את מחסומי ליבי. לא הצליח להצית את האש שפעם בערה בי.
כמה דמעות ירדו מעיני, אחרי שהסעתי אותו לרכבת בחמש לפנות בוקר, חזרתי הביתה ולרגע היה לי חסר משהו, אך לא הוא היה לי חסר, אלא חסרה לי האהבה. לא שלו, אלא שלי. הרגשות שלי שמסתתרים כבר חודשים רבים מידי. הוא כן חסר לי, והוא יחסר, הוא אחד האנשים המדהימים שיצא לי להכיר, הכי תומך ואוהב שפגשתי, אבל עם כמה שכאב לי להודות בזה, אצלי זה פשוט לא היה "זה". האם הוא בא בזמן לא מתאים, או שפשוט לא התאמנו באמת, בכל מקרה זה לא היה אצלי כמו שהיה אצלו. לקח לי הרבה זמן להודות באמת הלא קלה הזאת, התחמקתי ממנה ושמתי ראשי בחול, נלחמתי ארוכות אולי כי נורא רציתי להאמין או אולי כי לא רציתי לפגוע, אבל אולי בעצם בכך פגעתי יותר. ה"זה" הזה שכולם מחפשים, שאני כמהה לו כל כך, לא היה כאן, טוב הוא היה לרגעים, אבל הרגעים היו קטנים מידי, ולא התגבשו לאחד כנגד החששות והמינוסים.
אז אחרי מסע של שמונה חודשים בעולם הגדול, חזרה לארצנו הקטנה, עם דף חלומות לשנה הקרובה, תחושת בדידות קלה שמתמלאת באהבה של חברים ועוגיות, מחפשת את עצמי שוב, עוקבת בחיוב לאן הרוח תנשוב.
// גוני קריס