מהאחרון יצאתי שבורה לחתיכות כל כך קטנות, שלא חשבתי בכלל על העתיד. חשבתי על עכשיו, איך היום אני קמה, איך היום אני יוצאת מהבית, איך היום אני מתחילה. בחמש השנים האחרונות עברתי מערבולות רבות, נמשכתי לקצוות, לפינות רכות וגם חדות, מטולטלת ולא מוצאת מנוח, רצה במעגלים בחיפוש אחר משהו לא ידוע. רק מנסה לנשום, לא למעוד, רק לעבור עוד יום.
לא התכוונתי להתחיל משהו שוב, כלומר הייתה לי הידיעה והאמונה שזה יקרה, היה לי ברור שאתאהב שוב, אבל כשחזרתי לעולם הדייטים הייתי הלומה כל כך. עליתי על איזו קרוסלה, שוב מרגישה מסוחררת, וזה תמיד מלווה בבחילה, שוב נשרטת וכאובה, שוב אוספת רסיסים ומאחה חזרה.
לא התכוונתי להיות שוב בעולם הזה, של הדייטים והאפליקציות המשמימות, לסמן ימינה או שמאלה, מצאתי את עצמי בריצה נוספת, בלי אוויר, והרגשתי מחנק. ידעתי והיה לי ברור שאצא לעוד עשרות דייטים – טובים, טובים פחות, נוראיים ונוראיים יותר, זה חלק מהמשחק.
לא התכוונתי בכלל למצוא, זה היה קצת כמו משחק הכיסאות, יש מוזיקה רועשת, וכולם רצים בסיבוב, גברים רצים במעגל, ואני מוציאה כיסאות, אחד אחד, הם הולכים, מתאדים, עוזבים. וזה סתם משחק בשבילי, להעביר את הזמן עד ש... עד שיש שקט.
בפעם הראשונה שנפגשנו היה כל כך רועש עד שלא שמענו אחד את השנייה, מוזיקה מחרישה, יחד עם בירה טובה בכמה טעמים, צ'יפס בטטה קריספי. אבל השיחה לא זרמה, הדיסק נתקע, יצאנו החוצה, והראש עוד מהדהד, כאילו המוזיקה עוד לא נגמרה.
ישבנו שנינו על אותו ספסל, לילה מסביב, ולרגע היה נדמה שרק שנינו קיימים בכל העולם הזה, שאין עוד קולות, המכוניות לא צופרות, הכל נדם. וגם אז, לא התכוונתי למצוא, לא חשבתי שסיימתי את המרוץ, לא הבנתי שזה שיושב לידי הוא זה שנשאר יושב אחרון.
הוא ואני, שנינו יחד, הגוף שלי מסובך בשלו, שוכבים על ספה אפורה, מכורבלים בשמיכה רכה אפורה והחתול האפור שלו בדיוק משייף ציפורניים על המשענת של אותה הספה. ועד כמה שזה קלישאתי, בפנים אצלי הכל חוץ מאפור. אני נרגעת בזרועותיו, בפנים עדיין סערת רגשות, שלאט לאט דועכת.
הוא הביא איתו את השקט המיוחד שלו והכל לפתע פסק, המוזיקה הרועשת נעלמה, הרעשים בפנים השתתקו ויש דממה, דממה טובה. בגללו אני בוכה, וזה סוף סוף דמעות שמחות. דמעות שמעורבבות בפחד וחרדות וצעקות שאף אחד חוץ ממני לא שומע. הוא לוקח את החרדות, את הצעקות, את הרעשים שפורצים ממני ומלטף, מנשק, מחבק, לוחש מילות אהבה והשקט מתגבר.
הוא רואה כשכואב לי, ואף אחד לא רואה את זה עלי, אני כל כך טובה בלהסתיר ולהחביא את הכאב. ואז הוא בא, ושם לב, ומשאיר אותי מבולבלת, בלי הגנה, בלי קירות, בשנייה אחת הוא שבר את הכל, את כל המחסומים שלי, ואני מרגישה עירומה, נקיה, זכה, טהורה. אני מרגישה עצמי, הוא רואה אותי כמו שאני באמת, כמו מי שאני רוצה להיות.
אני נושמת אותו, מכניסה אותו פנימה, את האוויר שהוא נושף החוצה אני נושמת אלי, והוא לאט לאט נכנס לתוככי נשמתי, עוטף את כולי בחום. כל תא בגוף שלי מרגיש אותו, רוצה אותו, מנסה לשאוב ממנו עוד טיפה של מגע, עוד קצת חום, עוד רוגע, עוד שנייה ועוד שנייה וזה לא מספיק.
הקמטים בצידי העיניים שלו מרתקים אותי, מספרים לי מי הוא, העיניים שלו מאפשרות לי לצלול בצלילה חופשית אל תוך הנשמה שלו, שואבים אותי אליו ומשאירים אותי שם, וטוב לי.
והסערה בפנים דועכת, הרוח משתתקת, הכאבים נרגעים, ואני נושמת לרווחה.
// גוני קריס