ואחד לשנה הבאה

05:57, עולה על רכבת שאיחרה בדקה, בדרך ללימודים באשקלון. חושך וכפור, 9 מעלות, הידיים בקושי מחזיקות את כוס הקפה הראשונה להיום. השמש עוד לא זרחה על בוקר יום ההולדת ה30 שלי.

ארבעה אנשים כבר הספיקו לאחל לי יום הולדת שמח, וגם מייל מזל טוב אחד מאתר אגורה. נשבעת. אתמול עוד הספקתי לראות את הדקה האחרונה להיותי בגילאי העשרים, ואיך בתוך רגע שיניתי קידומת.  ו-וואלה, הרגשתי משהו, משהו בין השלמה לכמיהה, חוץ מעצבות ופרידה מהעשור המיוחד שהוא היה, וכמה עמוס הוא היה - בטוב, ברע, ברע יותר, וברגעים הטובים בחיי. עד כה.

קמתי הבוקר בשעה חמש ועשיתי סנוז לעשר דקות, התכרבלתי עוד קצת עם החתול שלי, ספגתי ממנו חום ואהבה, הוא גרגר לו ודחף את האף הקר שלו מתחת לסנטר שלי, ואחרי שמונה דקות הוא קם, פיהק, וחיכה לאוכל שלו. נשארתי עוד שתי דקות במיטה, מנסה לפקוח עיניים, ישנתי אולי שלוש שעות הלילה. ספק התרגשות, ספק בעיות השינה הרגילות שלי, חושבת רגע על היום שיבוא.

קניתי לעצמי זר פרחים לבן מפלסטיק, החלטתי שגם אם אני בלימודים כל היום מגיע לי להרגיש זוהרת קצת. אחרי עשרה ימי מחלה, אחרי שלקחתי הבוקר כבר חמישה כדורים (כולל ויטמין סי) ונאחזתי בתקווה גדולה שארגיש טוב בערב ואצא למסיבה. ארזתי בגדים להחלפה ואיפור לתיקון, והרבה כוחות שבטח יבואו ממקומות שאני לא זוכרת, ככה שאת השניות האחרונות של השנה ושל יום הולדתי אבלה בריקוד, בחום. עם אורות צבעוניים, עם חברים, עם איזו משאלת לב שהעולם ימשיך לתת לי דברים לכתוב עליהם, להיזכר בהם - דברים עצובים, יפים, נפלאים, מיוחדים, מרגיזים, כואבים, ובעיקר שלא יהיה משעמם, ועד עכשיו אכן העולם הוכיח את עצמו בנושא.

לפני שנה עברתי תקופה קשה, בלשון המעטה, וחברה הציעה לי לכתוב פתק עם משהו טוב שקרה בכל שבוע. וכך עשיתי, כל שבת לקחתי פתק צבעוני, כתבתי תאריך ובחרתי (לפחות) במשהו אחד טוב שקרה באותו שבוע. אתמול התהליך הגיע לסיומו, פתחתי את כל הפתקים ונזכרתי איזה שנה מיוחדת 2017 הייתה. זה די מגניב שאני יכולה לסכם שנה אזרחית של 365 ימים וגם שנה של חיים, אחלה תאריך יש לי. תודה אמא. פגישות עם חברים, מסיבות, דייטים, שיחות מיוחדות, רגעים שחיכיתי להם זמן רב, בריאן אדמס, רדיוהד, אתמול גם סיינפלד, ובעיקר הרבה רגעים שמחים שישתמרו כך לנצח, בין פתקים חצי מקופלים.

את העשור הראשון של חיי אני בקושי זוכרת, אין לי כל כך זכרונות ילדות, יש לי פרגמנטים וחתיכות של זכרונות מהיסודי, אחד או שניים מהגן, אהבה אחת שנחרטה לנצח, נשיקה ראשונה, כלבה שהיתה איתי 16 שנים. הרבה תמימות, שמחה אמיתית, וטוהר לב.

בגיל העשרה עברתי מלא תהפוכות, נו, כמו כולם. מילדה מקובלת לזאת שלבד, היו לי חברים, הם פשוט השתנו והתערבבו, באו והלכו, נפרדו ונוצרו ממקומות חדשים. התום והטוהר הפכו לקשיחות ששולבה עם רגליים יחפות ומחוספסות, תמימות חדשה ואחרת, והרבה ציפייה לעתיד.

בגיל 20 הקשיחות הפכה לציניות, מנגנון הגנה שיצרתי לעצמי כדי לשרוד, אבל עם הרבה אופטימיות (וזה לא תמיד מתחבר יחד). יצאתי מהבית של ההורים הישר לארבע שנות לימוד בירושלים, חמש וחצי שנות זוגיות, שאחריהן שלוש שנות תהייה וטעיה, שמונה חודשים מופלאים במזרח, אהבה פה ואהבה שם, שני ניתוחים, עשרות רופאים, מאות חוויות שכתובות כאן באתר ונותנות לי מפלט להיזכר בהן, אלפי החלטות טובות ופחות טובות, זוגיות של 15 חודשים, ושנה של החלמה, בניה מחדש, חידוד וחיזוק של האני שאני באמת רוצה להיות כשאני אהיה בת 30. 

והנה אני, השעה 06:38, השמש מבצבצת באופק, השמיים מתבהרים, ואני מתכוננת לעוד יום, עוד שבוע, חודש ועוד שנה, מוכנה לעשור הבא. Bring it on.

// גוני קריס