למה אין לי משכנתא, ולמה אין חסכונות, למה אני צריכה הלוואות ולמה החשבון שלי תמיד נע בין מינוס לפלוס כמו גלים בים גועש מאוד.
לפעמים בא לי להוריד כאפה לאחים שלי כשהם שואלים אותי, אני בטוחה שזה מתוך דאגה ואהבה אבל במשפחתנו כמו במשפחתנו הדרך לאהבה היא דרך הצקה.
התשובות שלי אף פעם לא טובות מספיק, ואיך יכול להיות שאני עובדת ומוציאה יותר ממה שאני מכניסה?
להיות חולה זה עולה, והרבה. זה עולה בזמן, פעם בשבוע אני מבקרת את רופאת המשפחה שלי בשביל הפניה או מרשם כזה או אחר. זה זמן, לנסוע לשם זה זמן, לחכות בתור זה זמן, התור עצמו זה זמן וחזרה הביתה - זמן. זה זמן שאני ''מבזבזת'' ולא מכניסה בו כסף, ואם זה תורים לרופאים מומחים, זה הרבה יותר זמן בכל אחד מהסעיפים. והשנה ראיתי 20 רופאים מומחים, חלקם חזרתי כמה וכמה פעמים. זמן.
להיות חולה זה גם ימי מחלה, ואני סטודנטית ועצמאית, מבחירה מודעת שאת המקצוע שלי אין בשכר אחר. אבל אם קמתי הבוקר ויש לי כאבים אין לי ימי מחלה, אין תשלום על זה, זה נטו כסף שהפסדתי. ואני עם שתי מחלות כרוניות, אני חולה וכאובה והרבה, ורוב הפעמים אני אלך לעבודה גם עם כאבים ואף אחד לא יראה עלי, אבל זה כבר כתבתי בפוסט הקודם. וזה שיקול, להכניס כסף או להרשות לעצמי לנוח אל מול הכאב.
להיות חולה זה גם תרופות, אומרים שאישה בכל רגע נתון צריכה משהו מהסופר פארם, ובכן, אישה חולה צריכה אף יותר. אין שבוע שאני לא משאירה מאה שקלים בבית מרקחת על משככי כאבים או גלולות, ובנוסף עוד מאות שקלים בחודש על תוספי תזונה.
להיות חולה זה גם טיפולים אלטרנטיביים, והם עולים הרבה כסף. טיפול כזה יכול להגיע אפילו עד 350 שקלים בשבוע, ולצערי או לשמחתי הטיפולים עוזרים, אז אין ברירה, כי האופציה השניה היא כאב. וזה גם זמן, כל טיפול יכול לקחת שעה ואף יותר, עם המתנה לפני ונסיעות. וכל הנסיעות זה גם דלק וחניות.
להיות חולה זה גם בריאות, אוכל בריא משום מה עולה יותר, חלב בלי לקטוז על כל סוגיו עולה כמעט פי 3 מחלב רגיל, מוצרים בלי גלוטן עולים כפול ואף יותר מדומיהם. בריאות זה גם ספורט, ולי הכי מומלץ לשחות, אבל כרגע אין לי מספיק כסף או זמן פנוי למנוי. וגם פילאטיס ויוגה עולים כסף וזמן, ולפעמים גם כאבים לאחר מכן, אז צריך לתזמן אותם בהתאם.
מדרסים עולים אלפי שקלים, סד ללסת גם, החלמה מניתוח לקחה לי בפעם האחרונה מעל חודש וגם עלתה לי בעבודה שהיתה אז. והידיעה שזה יכול לקרות שוב, או שבעצם אנסח שונה- הידיעה שזה יקרה שוב ואני כרגע רק דוחה את הקץ.
להיות חולה זה גם פן נפשי, וללכת לפסיכולוגית בשנה האחרונה הגיע למעל עשרים אלף שקלים. זה לא כולל את הזמן לשם, הטיפול עצמו והזמן חזרה. וזאת אכן היתה השקעה חשובה שלא הייתי מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם.
להיות חולה זה גם בירוקרטיה, אינספור טופסי 17, אישורים, צילומים, פקסים, טלפונים, מכתבים אבודים בדואר, מיילים וריצות אחרי קופת החולים והפקידה התורנית שאולי קמה על צד שמאל באותו יום.
להיות חולה זה מרדף יומיומי אחר כסף וזמן, מנוחה ועבודה, כוחות או ויתורים, הסתרה מכולם או פריקה בפוסט פומבי. זה תמיכה, הכרה, והבנה שזה המצב, ואם אני עוד רגע בת 30 ואין לי משכנתא זה גם להזכיר לעצמי שזה בסדר, החיים שמו לי כמה מכשולים ואני אקפוץ מעליהם אחד אחד. לפעמים אפול, ולפעמים יקח זמן לקום, אבל לא אוותר עלי ועל החלומות. הדרך אולי תהיה קשה יותר, אבל הסיפוק יהיה גדול בהרבה.
// גוני קריס