אף פעם לא באמת הבנתי את הרעיון מאחורי המסורת המשפחתית להכין עוגיות ליום כיפור. כאילו, מי חשב שזה רעיון טוב להכין פעם בשנה עוגיות ממש טעימות, רגע לפני יום כיפור כך שיוצאת לך הנשמה מהריח של הטיגון והקוקוס ואז הן יושבות במקרר כל הצום ומסתכלות עליך עד לשנייה הזאת שיורדת השמש ואפשר לנגוס בהן בגאווה ובאהבה.
בשנתיים האחרונות לקחתי על עצמי לשמור על המסורות היפות של המשפחה שלי. הרגשתי מעין צורך לשמור על אחדות המשפחה המצומצמת שלי, זה התחיל בלצאת עם האחים הגדולים שלי לבירה מדי פעם, רק שלושתנו, לצחוק, לפרוק, לשכוח. אחר כך התחלתי להכין את הסלטים המרוקאים של סבתא שלי, ומה אני אגיד לכם, לעקוב אחרי מתכון של הסבתא המרוקאית זה לא קל: "לבשל עד שמוכן ולתבל עד שטעים", אבל התוצאה שווה את זה, וכנראה שזה באמת כמו שאומרים - זה עובר מדור לדור.
לפני שנתיים אמא שלי אובחנה עם דימנציה בגיל 65. והנה הדמעות מתחילות לרדת ועוד לא הספקתי לכתוב חצי ממה שיושב לי בפנים. אני די בטוחה שזאת היתה הסיבה המרכזית לרצון שלי לשמור על משפחתיות.
אחרי הסלטים המרוקאים שהכנתי לראש השנה, הגיע יום כיפור ובפעם הראשונה אני מכינה את העוגיות, מסורת שאני זוכרת במשך כל ילדותי: אמא מרדדת בצק על השיש בבית ילדותי במושב, ואני עושה עיגולים עם כוס ספציפית ששמרתי עד היום לעצמי, ואז אמא עושה חור יותר קטן במרכז העיגול עם אצבעון כסוף שיושב לו היום בקופסת התפירה שלי. ואז היא לוקחת כל עיגול כזה ומכניסה לשמן עמוק רותח לטיגון עד שהן מוכנות. לאחר הטיגון היא מעבירה אותן לסיר עם סירופ סוכר שהוכן ליד ואז אני מכסה כל עוגיה בקוקוס ומניחה בכלים שלאחר מכן נעטפו בניילון נצמד. אחרי שהכל היה מוכן, היא הייתה מחלקת למשפחה ולחברים טובים. אולי יש משהו בזה שצריך לחכות לעוגיות האלה 365 ימים שגורם להן להיות כל כך טעימות, כנראה שזה חלק מהקסם שלהן. בפסח של השנה האחרונה, החלטתי להכין חרוסת לערב החג. כמו כל מתכון מרוקאי משפחתי יש חומרים, יש כמויות (וגם, לא להכל) והתחלתי להכין. אז הגיע הרגע ששבר אותי, משהו במתכון לא עבד לי, הצבע של החרוסת לא היה כמו שאמא תמיד עושה והתחלתי לבכות, המחשבה תופסת אותי ואני מבינה שאין לי את מי לשאול, אף אחד לא יודע, והיא, גם אם היא עודנה כאן היא כבר לא כל כך פה, ונשברתי. הדמעות הציפו אותי, עצרתי את המיקסר וניסיתי להירגע. עברתי על המתכון שוב ושוב לראות מה שכחתי עד שגיליתי את המרכיב החסר. סיימתי את הכנת החרוסת לבד, במטבח של הוריי, ותחושת ההצלחה התערבבה עם תחושת העצבות, והמועקה נותרת לה. אחרי הפסח מגיע החג האהוב על המרוקאים ובטח על כל מי שיש לו חבר מרוקאי. בפסח האחרון זה קצת יצא משליטה אבל ההנאה גברה על הכל. הגיעו מעל 50 אנשים לבית הוריי. אני הייתי אחראית על מופלטות ונעזרתי בגיסתי. אחי הגדול היה אחראי על מוזיקה ולהקת 'שפתיים' הושמעה רוב הערב. אבא שלי, האשכנזי, הפתיע והכין המון סוגי מתוקים והשולחן היה עמוס סוכר, דבש ופחמימות מסוגים שונים, והיה ערב בלתי נשכח. רקדתי איתה, נישקתי אותה, והיא אמרה שהיא אוהבת אותי, ואני ניסיתי לעצור את הדמעות האלה שמציפות אותי תוך שניה ולא להראות לה את השברון שלי, אבל אלו הזיכרונות שלי, זה מה שנצרב בי וילווה אותי לחג הבא, למתכון הבא, והיא, היא לא תדע.
// גוני קריס