לתקוע לך מזלג בעין

פגעת בי ושברת אותי. בא לי לצעוק עליך בפנים, שתרגיש את טיפות הרוק הקטנות נוחתות עליך בבוז, בא לי לצעוק עליך ולא בתוך האוטו כמו שאני עושה עכשיו. בא לי שתראה אותי בוכה, שתראה את הנזק שאני מסתירה כל כך טוב, שתראה מה עשית לי, שאולי אפסיק לבכות לבד ואשתחרר מזה כבר. אני רוצה להרביץ לך, לבעוט בך, לשרוט אותך, לתקוע לך סכין ולסובב כדי שתרגיש את הכאב שגרמת לי, שעדיין חד כתער ועדיין דוקר כל דקה, כל שנייה של היום, של הלילה, כל נשימה שורפת וכל דמעה בוערת לי על הלחי. בא לי להפסיק לבכות לתוך הכרית. בא לי לצרוח עליך כי אתה מאשים אותי, אתה והם וכולם מסתכלים עליי ואומרים שאני עזבתי. וזה נכון, אבל עזבתי כי הפסקת להלחם, עלינו, הפסקת להאמין בעצמך עוד לפני שבכלל התחלנו את החיים המשותפים. ויכולנו לנצח, יכולנו לעבור את המשבר, יכולנו ללמוד יחד ולהתקדם הלאה, מעבר לריבים ולמחלוקות, אבל העדפת להקשיב לשדים שלך ולקולות שאומרים לך שאתה לא יכול, והוכחת לעצמך שוב שאתה לא יכול. אז יופי, תברח לך ותשאיר אותי פה לאסוף את השברים. ואתה יודע, הרבה יותר קל להרים ידיים ולא להלחם, הרבה יותר פשוט להיפרד, עזוב את הבירוקרטיה, הכספים, החברים, עזוב את הכל. באמת שיותר קל לוותר, להמשיך ולנסות לתקן זה באמת מתיש, אבל חשבתי שאני שווה את זה, שאנחנו שווים את זה, האמנתי שאתה רוצה יותר.

אבל כמה אפשר לריב איתך?! אלוהים אדירים, כמה אפשר להתווכח על כל מילה, על כל אינטונציה שנשמעת לך אחרת מאיך שהיא באמת נאמרה, להוכיח שאין לי רגשות לאחר. לנסות להראות לך שיש עוד היגיון בעולם היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי ונכשלתי, וההיגיון שלך ניצח, אבל שנינו הפסדנו. אתה קיר שאי אפשר לקפוץ מעליו ואי אפשר להוריד. גמרת לי את הכוח, התשת אותי, הרגשתי כלואה בבית של עצמי, מחנק ליווה אותי בצורה מתמדת, פחד מהריב הבא. ויחד עם כל זה, אהבתי אותך ואהבתי אותנו, ורציתי שננסה שוב ושוב, עד שנתגבר על זה. ועכשיו, נשאר לי להתגבר עליך לבד, להשלים עם זה שאיבדתי אהבה, שהאהבה שלי בחרה לא להלחם עליי, שהחלטת שיהיה יותר קל להפסיק לאהוב אותי מאשר להמשיך. ואתה עכשיו רחוק ממני, אבל עוד מכאיב. עוד מחזיר אותי לריב, שואב ממני כוחות שנגמרו, ממשיך עם המניפולציות הרגשיות שלך ולוקח ממני את מה שכבר לא קיים. אין בי עוד מה לתת לך, לקחת הכל ושרפת לאפר, גרמת לי להאמין בסיפור סינדרלה ועכשיו זה הפך לסרט אימים.

בא לי להכאיב לך ואני יודעת שכואב לך מספיק, אז אני שותקת כשאתה מעליב, לא מגיבה להודעות שחודרות לי לנשמה ומרסקות, לא נותנת לך עוד תחמושת למלחמה האחרונה. לא אתן לך עוד לקחת ממני, לא נשאר. והתחמושת שנשארה משמשת להגנה, משמשת לטיפול, משמשת להרגעה. מרגיז אותי שיש רגעים שאני שוכחת שעזבתי את הבית. הניווט הפנימי עוד מנווט לדירה שלנו. המחשבות עוד רצות אליך, רוצות לספר לך משהו שתדע להעריך. החלומות עליך יעלמו, התמונות שנצרבו בזיכרון שלי נדחקות לאט ועמוק יותר, הריח שלך מתחיל להתאוורר ממני, הקול שלך מטשטש, הדמות שלך תלך ותעשה לא מפוקסת עד שתיעלם ממני ותשאיר אותי שלמה, עד שאוכל לחזור לנשום בלי שיכאב, עד שהגוף ינוח וירגע ממך.

// גוני קריס