גירוש שדים

הבטחתי לעצמי שאת השנה הזו אתחיל שונה, נקיה, בלי משקעים, נעימה, עם כמה שפחות כאב שנמתח מהשנה שנגמרה. ואיזו שנה זו היתה. הייתי קרובה לקצה, וכמעט קפצתי, אבל יש בי משהו, אור קטן, כוח גדול שתמיד מצליח להוציא אותי מהחשיכה שבה הייתי תקופה ארוכה מידי. מי שמכיר אותי יודע על התיקים שאני סוחבת על הגב, ואיך שכל אחד מהם מספיק בכדי להפיל אדם סביר לקרשים, אז מה עושים כשיש חמישה תיקים, ומה עושים שכולם ביחד מחליטים להתפוצץ ואין יכולת לאסוף את כל הרסיסים ולהמשיך במסע.  אז החלטתי שאת השנה הזאת אני רוצה להתחיל עם אווירה אחרת, התיקים שלי לא הולכים לשום מקום ולא צפויים להיעלם לעולם ולכן עלי להתמודד איתם, ואני סוף סוף (ואני לא אומרת את זה בקלילות דעת) חזקה נפשית (מספיק) בכדי לעשות את זה, ולהתמודד עם השברים של השנה שחלפה.

לפני שנה הייתי מאוהבת, חשבתי שזה זה, האחד שיהיה עד הסוף, זה שלא יברח, או יתאדה, ילך פתאום, זה שיתמוך, שיאהב עד אין קץ, שיבנה איתי בית ומשפחה, שירוץ אחרי הילדים עם חיוך מרוח על הפנים, שיבוא איתי לארוחות משפחתיות, שנשב ונשתה כוס יין צוננת על מרפסת ביתנו (אם בניו יורק או באיזה מושב בארץ), שאהיה מוקפת חברים שלו, שלי.  הראש היה בעננים, אבל גיליתי מהר מאוד שהעננים יצרו ערפל מחניק ולא הצלחתי לנשום בבית, הדיכאון עטף אותי ברכות נעימה מבחוץ אבל מבפנים הכל כאב. לאט לאט בעזרת טיפול הצלחתי לפזר את הערפל ופתאום ראיתי מראה ניצבת מולי ולא אהבתי את מה שראו עיני. שוב הפכתי לצל של עצמי, מרוסקת, חיוורת, בלי שמחת חיים, הכל היה שחור, אין לילה ואין יום, אין חמצן. לאחר כמה טיפולים והמון דמעות, הרבה פחדים ובעיקר רצון לחזור לנשום, אזרתי אומץ ועזבתי אהבה, את ההוא, את מי שחשבתי שהוא האחד, את ההוא שלא ברח, זה שלא התאדה, שלא הלך, שתמך, שאהב עד אין קץ, ששכר איתי בית ורצה להקים משפחה, שרץ אחרי אחייניות שלי עם חיוך מרוח על הפנים, שבא איתי לארוחות משפחתיות, זה ששתה איתי כוס יין צוננת על הספה בדירתנו, עם שני חתולים ג'ינג'ים שמגרגרים לידנו. עזבתי חברים שלו, ככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת, חתכתי וברחתי, וסמכתי על החברים שלי שימלאו אותי באהבה, ידאגו ויגוננו עלי מכל צרה. אהבתי אותו כמו שלא חשבתי שאוהב מעולם, קלישאתי כל כך אבל אמיתי. והוא אהב אותי אפילו עוד יותר, אבל השדים ניצחו אותנו, והמלאך שלי, האור הקטן הזה שיש בתוכי צעק לי לברוח, ותקופה ארוכה השתקתי אותו, סגרתי עליו, עד שלא היה בי עוד כוח, עד שהאור ניצח את החושך, ועזבתי אותך.  לא יכולתי עוד להכיל את הכאבים שלך, את המילים שלך, את הקור, את הקיצון, את ההיגיון וחוסר ההיגיון, את הקול שלך, את השקט ששרר בבית ואת השקט שלי שהיה מלא בצעקות שלא נשמעו מעולם. לא יכולתי עוד להסתובב ברחובות עם אינסוף דמעות באמצע הלילה, לא יכולתי עוד לסבול את הכאב שהיה בתוכי, לא היה בי עוד מקום בשבילך ובטח שגם לא היה בשבילי. זאת היתה ההחלטה הכי קשה ויחד עם זאת אמיצה שקיבלתי בעשרים ותשע שנותיי, והיא הצילה אותי, לעזוב את כל מה שחלמתי עליו, לדעת שזה היה כל כך קרוב, ממש מרחק נגיעה, ולהתחיל מהתחלה. 

לוותר על האהבה, לוותר עליך, אבל להילחם עלי.

// גוני קריס