הסוף

אתמול נפלה עלי המוזה אחרי שברחה ממני עם סיום לימודיי, פתאום הכל התחיל להסתדר. נתתי לעצמי לקוות שהיא תחזור, גם אם זה גבל באי שפיות בחיפוש אחריה, גם אם זה גבל בהרס העצמי שלי. אל מול שעות מתות של צפיה בטלוויזיה או התכנסות בעצמי במיטה מתחת לשמיכה, חלומות בהקיץ באמצע הליכה, מחשבות שרודפות מחשבות ותמיד חוזרות לאותה הנקודה. יצאתי מהלימודים עם חששות, פחד שמא אני לא מספיק, תהיות האם זה המקצוע בשבילי והאם הנפש שלי בנויה למחויבות הזאת, ומה עם הצד השני של הנפש שלי שתמיד דחף אותי לטיפול ולנתינה, איפה הוא יכנס בעולם הסוחף, התחרותי, הדורש, הדורס.

אז התחילו מחשבות על תואר שני במקצוע אחר, קרוב או רחוק שנות אור מהעיצוב, איך מחליטים ובכלל מה אני אזרוק עכשיו לפח את כל שאיפותיי שהיו לי החל מגיל ארבע כשהייתי פותחת ארון בגדים ומלפפת בד סביבי, מחברת עם סיכות ביטחון ויוצאת לסיבוב תצוגת אופנה בסלון, ואז הכל התחיל להסתבך.

חצי שנה של ניסיונות להשאיר את עצמי בתחום, קורסים בהדפס, לומדת לסרוג, שומעת מחברים שגם הם לא מוצאים עבודה, השוק קשה, לא הכינו אותנו לחיים שאחרי, זאת היתה חממה נפלאה ועכשיו החיים האמיתיים נושפים לך בעורף.

התחילו דאגות, דיכאונות, פחדים, זה השתלט עלי, השתלט עלינו, ואני מודה הוא תמך בי, האמין בי, אמר לי לא להפסיק להאמין בעצמי. אבל ברגע האמת, ברגע שבו הכל נשבר לרסיסים הוא ויתר. פתאום ביום בהיר זה מכה בי, הוא כבר לא אוהב אותי, הוא אומר, הלב שלו כבר לא כאן, הוא מספר, וכנראה שהיה לו נוח להיות איתי, הוא מציין ודוקר לי את הלב עם סכין ומסובב.

איפה שהוא בדרך שלי לאיבוד העצמי איבדתי אותו, איבדתי אותנו, יש שיאמרו שזוגיות נמדדת ברגעים האלו, אני אחת מהם, והנה רגע האמת של הקשר שלנו, של חמש וחצי שנות זוגיות מהממות מתרסקות ונדרסות שוב ושוב כשהמשפט הולך וחוזר לי בראש "היה לו נוח".

מתחילה לבכות, לא מצליחה לנשום, מנסה לעכל, כל השיחה מנסה להסתכל לו בעיניים כאילו לתפוס אותו בשקר, כי זה לא ייתכן שהוא הפסיק לאהוב אותי, הרי זה אנחנו, אבל לא, זה נגמר, הוא כבר לא אוהב אותי יותר.

השיחה ארכה חמש דקות וחצי, כאילו סמלי, אני עולה בחזרה לבית של אחי, שם שהיתי מאז אתמול כשהוא אמר שהוא רוצה להיפרד. עולה במעלית, דמעות נופלות מעיני ואני לא לבד, מנסה לשלוט בעצמי, אבל זה חזק ממני, מזל שזה ערב יום הזיכרון ואפשר לבכות בלי שיסתכלו עליך מוזר. אישתו של אחי פותחת את הדלת, תוהה איך חזרתי כל כך מהר, אומרת לה שזה נגמר, הוא כבר לא אוהב אותי, מספרת לה איך הוא הגיע, ניסה לחבק אותי ואז אמר, "אני לא רוצה שתיקחי את זה בצורה לא נכונה", אני דוחפת אותו קלות ומבינה שזה לא הולך להסתיים טוב. מתחילה לבכות ומבינה שאין צורך שהוא יראה אותי ככה, הוא כבר לא יחבק אותי אותי ויתמוך הוא רק עומד מסתכל עלי ממרחק שני צעדים. הולכת ממנו, הרצון להסתובב, לרדת על הברכיים ולהתחנן שיחשוב שנית, לנסות ולגרום לו להודות שטעה, שיתחרט, אבל לא, אני ממשיכה, לא מסתובבת אחורה, לא לראות אותו יותר.

היא מכינה לי תה, מנסה להרגיע אותי, הדמעות מגיחות אחת אחרי השניה, בהיסטריה, הטישיו קטן וקטן, הערימה לידו רק גדלה.

// גוני קריס