מחכה

אני מחכה לו, אנחנו מחכים לו. כל ההריון הייתי בסיכון ללידה מוקדמת בשל הרקע הרפואי שלי ועכשיו האדון לא רוצה לצאת. אני כבר בשבוע 40 פלוס כמה ימים והוא עוד מתמהמה בפנים.

החדר שלך מוכן, העריסה, המובייל, הספרון שתפרתי במשך ימים מחכה רק למבט שלך.

המשפחה מחכה, שואלים איפה אתה, אחים שלך מחכים להריח אותך, ללקק ולהתכרבל בחיקך, מחכים שתלטף אותם, מחכים לגרגר לידך ולהרגיע אותך בשנתך.

אני מחכה לו, לכאב. אני מחכה שיכאב.

החודש האחרון מרט את עצביי עד קצה הגבול ומעבר לו. ההריון הזה בדק את יכולותיי ואת הסבלנות שלי, את כוח הסבל שלי, ההכלה שלי ואת יכולות הנפש והגוף לעמוד במבחן הזמן והכאב. כבר כמעט אזלו כוחותיי. כבר הגעתי לייאוש וחזרתי ממנו חזרה.

"הקשיים שלך הם המשאבים שלך" אמרה לי הפסיכולוגית השבוע, והאמת שהמשפט העביר בי צמרמורת וטלטלה. האם באמת הקשיים שלי, הכאבים שלי (הנפשיים והפיזיים) הם הכוחות שלי? מהם אני שואבת את החוזק שלי? מי רוצה דבר כזה.

האם בכדי לעלות גבוה אני צריכה ליפול הכי נמוך? האם בכדי להיות מאושרת אני צריכה להיות בדיכאון? האם בכדי שהכאב יחלוף צריך להגיע עד לקצה?

ובינתים אני מחכה. מחכה שהצירים יכאבו, כלומר יכאבו יותר. אני מחכה שהם יתחזקו, תוהה אם אצליח לעמוד בכאב הלידה. כותבת את השורה הזו וציר מתפרץ, ואני ממשיכה לתקתק במקלדת, ממשיכה לשפוך את הקושי החוצה. את הפחדים, להוציא את החששות, את כל הדאגות.

אני מחכה שזה יתחיל, שירדו המים (אם אפשר בבית ולא בטיול עם הכלבה) או שיתחזקו הצירים ויסתדרו בשורה מתוזמנת היטב. מחכה לדעת שזה מתחיל כי הציפיה קשה מנשוא. ולא, אי אפשר לא לחשוב על זה, אי אפשר להסיח את הדעת מהדבר. ולמען האמת אני גם לא רוצה, לא רוצה להלחם בעצמי, זו אני וזאת הדרך בה אני הולכת, לטוב ולרע.

זאת הרגשה הזויה לחכות שיכאב. כל חיי אני מתמודדת עם כאבים ומנסה לרפא את עצמי, לשפר, לאזן ופתאום אני מבינה שכבר חודש אני רק מחכה לכאב. זה שובר אותי, זאת תחושה מוזרה לחכות למשהו שנתפס אצלי כל כך רע, אבל בסופו - יצא משהו טוב (לפחות ככה כולם אומרים).

אז אני מחכה, סופגת עוד יום, עוד לילה. נושמת לעוד ציר, לעוד כאב באגן, לפעמים נשברת ובוכה על מר גורלי, על הכאבים הנפשיים שחזקים יותר מכל ציר שיבוא. על ההריון המקולל שאני רק רוצה שיסתיים. ועל כאב הלב שאני מבינה שמרוב רצון שההריון יסתיים אני בקושי מצליחה לחשוב על מה שמגיע אחרי. עליו.

אז אני מחכה. נושמת פנימה אוויר קריר של לילה ונושפת החוצה, הלאה, מנסה לרוקן את הכאבים לתוך הכתיבה. מחכה שהציר הבא ידעך, בידיעה שאחריו מגיע עוד אחד. אז אני מחכה שיכאב. אבל גם מחכה שלא יכאב. רק מחכה.