כמו כישוף רב עוצמה – מהשניה הראשונה שהניחו אותך עלי התאהבתי בך. נשמת את נשמתך הראשונה מחוץ לרחם ואני נשמתי איתך. מאוהבת, מתרגשת, אמא.
יצאת כל כך יפה, ילד שלי, עם תווי פנים יפים, נקי וחמים. במשך כמה דקות, כשההלם עוד שהה באוויר החדר, הראש שלי היה בעננים, וכאילו לרגע כל הכאב של 41 השבועות שקדמו נעלמו, הושקטו לרגע. בחנתי אותך, ילד שלי, ולא האמנתי לתחושות ולרגשות שעברו בגופי. איך אפשר להתאהב בשבריר שניה? לפני רגע לא הייתי מאוהבת ו"קליק" אני מאוהבת. אין הסבר. רק קסם.
פחדתי כל כך שלא ארגיש אליך אהבה, אחרי ההריון שעברתי, הניתוק ההכרחי שלך מכל החוויה – כל זה על מנת שלא אפנה אליך רגשות לא טובים. אתה לא אשם בהריון שלנו, מגיע לך אמא אוהבת. ואכן כל החששות התבדו והתאהבתי בך כמו שלא אהבתי מעולם. אל תספר את זה לאבא שלך.
שנינו, אבא שלך ואני, מתבוננים בך נח עלי אחרי 40 שעות לידה, יונק ממני ונרדם.
בלילה הראשון שלך בעולם ההורים שלך היו עוד בשוק טוטאלי, טוב אחרי 4 ימים בלי שינה (ולידה) זה דיי סביר. התחלת לבכות, ילד שלי, ושנינו לא הבנו מה עלינו לעשות ביצור הקטן הזה שהפקידו בידינו. אתה מבין, כל ההריון רק קראנו ספרים על הלידה, דיברנו על הלידה והתכוננו אליה – אבל אף אחד לא הכין אותנו לרגע שאחרי. אז הלכנו באישון לילה לאחות המחלקה ואמרנו שאנחנו לא יודעים מה לעשות, היא שאלה אם האכלנו אותך, ענינו שלא. היא שאלה אם החלפנו לך חיתול, ענינו שלא. היא שאלה אם ישנת, ענינו שלא. הורים פעורים. היא הוציאה בקבוק, אכלת לשובע, נתנה לנו חיתול ומגבונים ושלחה אותנו לדרכנו. על החיתול הראשון שלך אני לא אספר לכולם, זה לנצח יהיה הזיכרון של אבא שלך ושלי, זיכרון שהפיל אותי לרצפה, מרוב צחוק. ואז נרדמת, ילד שלי. ואנחנו נכנסנו למיטה, ורק התבוננו בך ישן ונושם.
ארבעה חודשים עברו מהלילה ההוא שהגחת לאוויר העולם, ילד שלי, ואני מאוהבת בך ואוהבת אותך כל יום עוד קצת. אתה עושה אותי מאושרת, גם עכשיו אחרי שעה וחצי שבכית עד שנשברתי ונתתי לך אקמול ונשפכת לשינה ממושכת. גם עכשיו כמה דקות אחרי כתיבת השורה הקודמת ששוב קמת בבכי קורע לב ורצתי אליך משאירה את הכתיבה לזמן אחר.
עשית אותנו לשלמים, מזוג הפכנו למשפחה, מאישה שלא היתה בטוחה שרוצה להיות אמא לאמא הכי מאושרת בעולם. בדקתי, זאת אני ולא אחרת. מתקופה ארוכה של כאב, חולי ופחדים גרמת לי להחלים, הכל נרפא והגליד. הכאב כבר לא חשוב, בעצם שום דבר כבר לא חשוב, רק החיוך שלך. וכמה שהחיוך הזה מסב לנו אושר.
מאז שיצאת לאוויר העולם הרגשנו שקיבלנו את התינוק שהיינו צריכים לקבל, שהחסידה ידעה מה להביא לנו. כמעט ולא בכית, ישנת טוב, חייכת חיוך מושלם והבאת כל כך הרבה נחת בתקופה שאמורה להיות אחרת, כך מספרים לנו משפחה וחברים. אבל אתה, ילד שלי, ידעת שאמא צריכה לצבור כוחות, שאבא לא ראה תינוק מימיו וששנינו צריכים שניה להתאפס ונתת לנו את הזמן הזה.
אהוב שלנו, אתה כבר בן ארבעה חודשים, אתה חש את העולם והעולם חש אותך חזרה. אתה מפיץ אור, אושר וצחוק בבית שלנו. תודה לך שיצאת ממני, חיכיתי לך הרבה, כנראה יותר ממה שאני מבינה. מחכה לגדול איתך ולהתבגר עם אבא שלך.