ברגע שהבנתי שאני לא יכולה להרים אותך ממשטח הפעילות, כדי לנחם אותך, כי כל כך כאב לי הגוף, נפלה בליבי ההחלטה הסופית להפסיק להניק אותך. ילד שלי, עוד כמה ימים אנחנו חוגגים חצי שנה של אושר.
ידעתי שהגעתך לעולם תלווה בקשיים פיזיים שלי (נשים את ההיריון והלידה בצד). אתה יודע, הכנתי את הגוף במשך חמש שנים, עוד לפני שהכרתי את אבא שלך. כבר אז ידעתי שהגוף שלי יזדקק לכזאת תחזוקה, אז התחלתי מוקדם. קראתי לה תוכנית החומש שלי וידעתי שבסופה אוכל לשרוד הריון, אבל אני מודה, אף פעם לא חשבתי ממש על מה שקורה אחרי.
לפני חמש שנים, עם כאבים יומיומיים והתקפי כאב כל כמה ימים, הייתי בתהליך הוצאת רישיון קנאביס, החלפתי משככי כאבים כל איקס זמן, עולה בתדירות היומית או עולה בדרגת החוזק של התרופות. כשקיבלתי את הרישיון אמרתי עד כאן ויצאתי לתהליך של ניקוי הגוף מהחומרים הכימיים של משככי הכאבים (גם של הורמונים), נפשי של התמודדות עם כאב ופחד, וגופני לחיזוק הגוף עם כושר נכון ורפואה אלטרנטיבית (גלית אם את קוראת את זה, זה הכל בזכותך).
אבל עם כל ההכנה המטורפת שעשיתי - עבור המחשבה שארצה מתישהו להיכנס להריון - היקום זימן לי הריון קשה ששבר את הגוף שלי ואת הנפש גם יחד. שבעה חודשים בהם הייתי מרוסקת נפשית ושכובה על הספה בסלון עם נוזלים תקעו אבן בגלגל של כל התהליך שעברתי כדי להגיע אליך. וגם אתה, שובב קטן, תקעת עוד אבן בגלגל כי לא רצית לצאת.
אבל אחרי שבאת לעולם, ואולי זו האופוריה שהיתה אחרי 40 שעות לידה וארבעה ימים בלי שינה, התאהבתי בך והיה נדמה שכל מכאובי העולם נעלמו. ואכן, שלושה חודשי אופוריה מוחלטת עברו עלינו. היית רגוע וקסום (אתה עדיין קסום אבל קצת פחות רגוע), לא בכית, רק אכלת, בחנת וישנת. זה היה נדמה לי שאתה יודע שאני צריכה רגע מנוחה. אז תודה לך שנתת לי שקט אחרי הלידה.
ופתאום, כאילו הגוף שלי התעורר מהתרדמת הנחמדה, וחזרו הכאבים, הרגל הכואבת וכף הרגל הרדומה, כאבי הפרקים ולהם הצטרפה דלקת ביד שלא שחררה והיה לי קשה להרים אותך. התפתחת בטירוף, כל יום משהו חדש, מתגלגל לפה ומתגלגל לשם, נהיית ענק, אלוהים יודע מאיפה אתה שואב את הגנים שלך וצומח לגובה. וסחבתי. ושרדתי עוד חודשיים וחצי של הנקה, למרות שכבר בבית החולים יועצת הנקה אמרה לי ש"עדיף אמא מתפקדת", אבל רציתי להעניק לך את זה, רציתי להניק אותך. אבא יגיד לך שאני עקשנית, הוא צודק, התעלמתי מהכאבים והמשכתי למרות הכל. זה החיבור הראשון שלנו בעולם הזה, ולא רציתי שזה יעלם. וזה היה תהליך קשה, כשבאמצעו החלטת להיות אלרגי לתמ"ל שלך, והכנסת אותנו ללחץ שמא לא יהיה מספיק חלב אם. אבל גם לאוכל החדש הסתגלת מהר, כמו שאתה מסתגל לכל דבר מהר, ילד מיוחד שלי, והראית לי שאני יכולה להפסיק להניק אותך. אז נפרדתי לשלום (תוך מעבר כל שלבי האבל) מההנקה בכדי שאוכל לטפל בעצמי, כדי שאהיה האמא שאני רוצה להיות עבורך.
אתה יודע, לא ישנתי יותר משלוש שעות שינה רצופות כבר חצי שנה, ואני עדיין קמה עם חיוך בכל פעם שאתה מעיר אותי. טוב לא כל פעם, היו פעמים שנשברתי. אתה חייכן אמיתי, עם צחוק מתגלגל, משתולל ועושה שמח בכל מקום שאתה נמצא בו. מימי לא ידעתי אושר כזה, מימי גם לא חשבתי שאיהנה כל כך מלהיות אמא, עשית אותי לשלמה, עשית אותנו למשפחה, את אבא ואותי להורים מאושרים. עם כל הקשיים, העצבים, העייפות, השגרה הלפעמים משעממת, הלחץ, הבכי (שלך אבל גם שלי), הלכלוך ואוי הסרחון של הקקי שלך, אני אוהבת אותך, יותר ויותר כל יום, לא ברור לי איפה אפשר לאחסן עוד אהבה, אבל כנראה שיש מקום.
