הכרנו בעבודה, באיזו משרת שירות לקוחות, אני הייתי במערכת יחסים וגם הוא. היינו יחד עם עוד שניים מהעבודה, רביעיה, שכל הזמן, כמעט כל יום אפילו, יצאנו כולנו לבלות.
בערך באותו הזמן נפרדנו מבני הזוג שלנו, אני אחרי שנתיים וחצי של זוגיות והוא אחרי ארבע שנים.
ערב אחד, נסענו ארבעתנו יחד ברכב שלו, והוא הציע לבוא לראות אצלו סרט, רק אני הסכמתי, עד היום לא ברור לי אם הוא ביקש מהשניים האחרים שלא יסכימו בלי שאדע.
מצאתי את עצמי רואה סרט שככול הנראה נבחר בקפידה כי הוא שיעמם אז כמובן שלא התעסקנו בו, שותים קולה מכוס אחת ופופקורן מקערה, שנינו על המיטה שלו, אבא שלו במטבח אוכל קורנפלקס בתחתוני בוקסר בלבד, ופתאום הודעה מהחברה, יש לי הרגשה שהוא הולך לנשק אותך היום, שלוש שניות אחרי והוא באמת נישק אותי. מאותו ערב היינו יחד, לא נפרדנו לרגע בחמש וחצי השנים שיעברו, גם אם היינו בשתי מדינות שונות. עברנו לגור יחד אחרי פחות משנה כששנינו התקבלנו ללימודים בירושלים.
אני חושבת שמההתחלה ידעתי ופחדתי, היום אני כבר שמה לי למטרה להקשיב לדברים שגברים אומרים בהתחלה, אולי ככה אדע לסנן את הבעייתיים. ידעתי כי הוא אמר שהוא פוחד ממחויבות, לא מאמין במוסד הנישואין וכל שאר הקלישאות שיש לגברים לספר לנו. ידעתי ולא רציתי לדעת, הדחקתי או אולי פשוט רציתי להאמין שאני יכולה עליו, שאני אגרום לו לשנות את הדעה שלו. מה כבר ידעתי אז, הייתי בת פחות מעשרים, רציתי להאמין שזה זה, שאנחנו ביחד לנצח, ובאמת מהשנייה הראשונה האמנתי בזה.
לא עברו שבועיים מאותה הנשיקה, שוב במיטה שלו, מכורבלים לנו והוא אומר לפתע שהוא לא יודע איך להגיד לבחורה שהוא רק הכיר שהוא אוהב אותה, את האמת גם אני אהבתי אותו, זה הרגיש נכון, אז חייכתי, התרגשתי ושמחתי.
למה בכלל האמנתי שאפשר לשנות, לא הייתה לו בעיה להיות בקשר ארוך, לגור יחד, לחיות יחד, לאהוב יחד, אבל אחרי כל הזמן הזה יחד, כשעברתי תקופה קשה ומבולבלת, ולא קיבלתי הצעות עבודה כמוהו, ולא מצאתי את עצמי כמותו, ופתאום אני כבר לא הבחורה החייכנית, החברותית, פתאום שקעתי בחול טובעני ולא הצלחתי לצאת, ופתאום כבר לא הייתה לי יד שידעה להוציא אותי מהבוץ. וכמה שהייתי זקוקה ליד, נואשת לעזרה, הדיכאון מתגבר כי הוא לא נפתר, כי חיוך רגעי לא פותר אותו, לא ידעתי לאן להמשיך, והוא איבד אותי בדרך, ויתר עלי והמשיך בלעדי הלאה, בלי לספר לי, והשקיעה רק התגברה.
ואני לא רוצה להפנות יד מאשימה כלפיו, צריך שניים לטנגו, כמו שאומרים החכמים, אבל כל כך קיוויתי שלא כך זה יגמר, שהוא לא ירים ידיים ויוותר עלינו כך, חשבתי שמגיע לי, לנו, יותר.
היו הרבה עליות ומורדות בזוגיות הזו, אבל תמיד האמנתי שנשרוד, אולי זה היה הצד הרומנטי שבי שמאמין באהבת אמת, ששורדת הכל ושאפשר לנצח כל דבר אם רק רוצים בזה.
בעצם פה הייתה הבעיה. ברור שאני אהיה רומנטיקנית גדולה, גדלתי בבית שבו חגגנו השנה לסבים שלי 70 שנות נישואין, ההורים שלי, למרות שגם הקשר שלהם חווה קשיים, נשארו יחד ונלחמו האחד על השניה ועברו כבר את 40 השנים יחד, ושאני האחים שלי, שכנראה במודע או לא היו למודל חיקוי שלי שאליו שאפתי, הם התחתנו עם אהבתם הראשונה, ושניהם כבר בזוגיות מעל חמש עשרה שנה כל אחד.
// גוני קריס
Comments