אישה שוכבת על שני כיסאות, ממתינה לניתוח שהתעכב מאתמול, שואלת את בעלה על קרואסון השקדים שאכל ואם היה טעים. כאילו מביאה לו להנחתה, היא בצום- בטח שהיה טעים, הוא עונה לה, מלא חמאה, אבל תוספת השוקולד היתה יותר מדי כבר.
אני באותו מקום שהייתי בו לפני שנתיים, טוב לא בדיוק, בפעם הקודמת המתנתי לניתוח בבית החולים אסותא, הפעם אני מחכה במחלקה לנשים באיכילוב. לפני שנתיים עברתי בדיקה שגרתית שבה גילו לי ציסטה בשחלה, לא הרבה אחרי כבר עברתי ניתוח, החלמתי וטסתי לשכוח מהצרות בטיול מסביב לעולם.
כתבתי רבות על פרידות, התאהבויות, פגיעות, רגשות, וחיפוש אהבה. אבל מה קורה כשמוצאים אותה, את אהבה.
לפני ארבעה חודשים הוא שלח לי הצעת חברות לפייסבוק, נדוש אבל למי אכפת עכשיו. הוא ראה תמונה שלי שהשותפה שלו עשתה עליה לייק וככה בין רגע הכוכבים ביקום הסתדרו והנפשות שלנו נפגשו.
התחלנו לדבר בהודעות, גילינו שאנחנו ממש שכנים (בניין אחד חוצץ ביננו) ועברנו באישון לילה לספסל בגינה הציבורית. העיניים שלו היו הדבר הראשון שגנב אותי, החיוך שבה אותי, לציניות מיד התחברתי, למראה שלו נמשכתי, וזה שהוא הביא לי שוקולד קנה אותי.
תוך שבוע כבר נשברתי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, ידעתי שגם הוא. אחרי חודש וחצי הוא מצא שותף שיחליף אותו והעברנו את הדברים שלו ואת החתול הג'ינגי אלי לדירה. חלף חודש נוסף ועברנו לדירה משלנו, עם חשבון בנק משותף וחיובים באשראי באיקאה.
אני יושבת על כיסא כחול, אישה המלווה חולה מתעצבנת על האחות כי יש עיכוב בבדיקה. האישה ששוכבת על שני כיסאות נרדמה, אישה אחרת התיישבה פה גם. יש לי צמיד אישפוז לבן, מחר אני אכנס לניתוח נוסף, הציסטה חזרה, אותה שחלה, שנתיים עברו, כל כך הרבה דברים דומים אבל שום דבר לא אותו הדבר.
היום כשקמתי בבוקר נתתי לו חיבוק ארוך שגרם לי לאחר את האוטובוס ולקחת מונית ספיישל. אתמול נרדמתי בזרועותיו, הקור של דצמבר גרם לנו להתחפר מתחת לפוך אחד בתוך השניה, כשהחתול סוגר עלינו מעל השמיכה.
היתה בי ידיעה, אמונה חזקה, שאדע שוב אהבה, וכל החיפושים שעשיתי בשנתיים האחרונות נראים כמו סיפור יפה ומר, שנסגר ונחתם ברגע שפגשתי אותו. שבוע שעבר כשהייתי אצל הפרופסור יצאתי ממנו בהלם, כשהגעתי הביתה נשברתי על ברכיו ופרקתי בכי במשך שעתיים. הוא היה שם להחזיק אותי עד שנרדמתי. הוא החזיק את השיער שלי כשהקאתי, כנראה מהיין. הוא דיבר עם קופת החולים כשאני לא תיפקדתי, ישבתי לידו על דשא בית החולים ושברתי ענפים קטנים לענפים קטנים יותר, ולאט לאט חזרה נשימתי אלי בזמן שהוא נשם במקומי.
הוא דואג ושומר עלי, תומך ונותן לי כל כך הרבה, ואני לאט לאט מבינה שזה מה שמגיע לי, אני כבר לא צריכה לפחד מהחולשות שלי. להפך, החולשות שלי מתחזקות בגללו.
הוא נוהג להגיד לי שהוא אוהב אותי יותר ואני נוטה להסכים איתו, להתווכח איתו מעולם לא עזר. שיאהב אותי יותר, יותר טוב בשבילי. אני אוהבת אותו יותר משבוע שעבר. עד שבכיתי על ברכיו לא ידעתי שזה בכלל אפשרי, אבל בכל יום כשאני מתעוררת בזרועותיו אני מרגישה כאב טוב בלב, ואני אוהבת אותו יותר.
הניתוח התעכב, עומס הם אומרים, מיום חמישי הוזז ליום ראשון, עוד כמה ימים לנשום בכבדות, ללחץ וחוסר שקט שנרגעים במעט כשהוא עוטף אותי בזרועותיו.
מסיימת לכתוב את הפוסט ומספיקה להעלות אותו לרשת, עכשיו אני ממתינה להילקח לחדר הניתוח, נשיקה של לפני שתלווה בנשיקה גדולה של אחרי.
עדכון: הניתוח עבר בהצלחה :)
// גוני קריס