ערב יום רביעי, נמל יפו הקסום, מחסן 2, מופע מחול של קבוצת תאטרון מחול "דברים שבינינו" המגיעה אלינו לטובה מהעיר יבנה.
גילוי נאות, האמת היא שאני משוחדת, דודתי ובת דודתי מופיעות הערב על הבמה ואני באה כצופה מהצד, אינני מבקרת מחול או תלבושות, אבל הערב בכל זאת באתי להביט והחלטתי גם לכתוב.
קצת מינגלינג בכניסה, האורות מסמנים שהגיעה העת להיכנס לאולם, נא לכבות פלאפונים ולא לצלם, כיבוי אורות ומחיאות כפיים.
לפתע, אני עם ראיית העל שלי, מצליחה לראות משהו זז בחושך, תחילה כמעט ולא ניתן לראות את הרקדנית, לאט לאט החושך נמחק לטובת תאורה מדוייקת. רקדנים צצים מתוך הקהל לבושים בגוונים של אפור, הכל כל כך מעניין, העיניים לא יודעות על איזה מוקד להתפקס, בכל זווית אחרת יש נקודת מבט נוספת, רקדן פה, שניים שם, אימפרוביזציה.
קטע שני, שש רקדניות עם ז'קט שחור מעניין, רוקדות בסינכרון יפה את אותן התנועות, לרגע אחת ניתקת מהעדר וכאילו נתקעת בתנועה שלה, זה נראה לשניה אחת כטעות לצופה כמוני, אך זה חוסר השלמות הזה שמקנה לריקוד את היופי שלו. אבא לוחש לי באוזן שהקטע הזה נפלא. הוא באמת היה.
מתחיל ריקוד על בחור עקשן, שנראה שיושב בניחותא ומסתכל על הנוף, בחורה פתיינית מופיעה עם שמלה אדומה, מנסה להניע את הבחור, אך ללא הצלחה, היא מחזרת אחריו, נוגעת בו תחילה לאט ובזהירות, בסוף כבר נמרחת עליו וקמה חזרה, עד שנראה כאילו חיזוריה שלא נענו הרגו אותה, הגבר קם, מוריד את הז'קט שלו והולך מהאישה. חושך. שתי גופותיהן של הרקדנים בטייטס שחור, המון שרירים, מעט אור, צלליות מרתקות על הקיר האחורי, כאן החיזור מתקדם לנגיעות קרובות יותר, הם כמו גוף אחד, נתלים האחד על השניה, סוחבים זה את זו, אקרובטיקה מעניינת ונפלאה, חיזורי האישה נענו, הגבר סוחב את האישה על גבו ויוצאים מהבמה.
חושך. שוב השמלה האדומה, הפעם הגבר הוא שמחזר אחרי האישה, היא נראית כמי שמשחקת אותה קשה להשגה, חיזורי הגבר מפילים אותו הפעם לרצפה, והיא הולכת על גבו, דורכת עליו, "הנעליים האלו נועדו להליכה וזה מה שהן יעשו, ביום מן הימים הן ילכו על גבך".
אישה מעצבנת אומרת ששש.. אחרי שכבר כולם בשקט ומחכים לקטע הבא, בלרינה בלויה נכנסת לבמה, אחריה גם כלה שנראית כאילו ברחה מיום חתונתה, עיצוב תלבושות מקסים לפי דעתי, על גווני הבז' המביאים ניחוח מיושן או נוסטלגי. הקטע נראה כמו שבריר של רגע, פרגמנט מן החיים, כמו חלום או סיוט של מישהו, זיכרון מהעבר. מזוודות של נוסעים וספה שנראית משוק הפשפשים הקרוב אלינו, התרחשויות רבות על הבמה, לא בטוחה לאן להביט, מנסה לקלוט הכל.
האמת, שהכי נהניתי בערב הזה, בין ניסיונותיי לכתוב בחושך הערות לעצמי, לנחש את הסיפור שהכוריאוגרפית מנסה להעביר לנו דרך תנועות הרקדנים. המחשבות שלי רצות בניסיון למצוא את המילים שמאחורי הריקוד, הבעות הפנים, התלבושות, האביזרים, התאורה והמוזיקה, סיפרתי לעצמי סיפורים, והאמת שאלו היו חמישים ואחת דקות של יופי וקסם.
אז את ערב הפתיחה פספסתם, ואין לי מושג מתי תהיה ההופעה הבאה, אבל אתם מוזמנים לחפש אותם, או סתם ללכת להופעת מחול אחרת ולנסות להבין את למה התכוון המשורר.
קבוצת תיאטרון מחול דברים שבינינו בהנחיית מירית ברמן, 30.10.2013, מחסן 2, נמל יפו "אורחים לרגע", שווה כל רגע.
// גוני קריס