עברתי תקופה ששילבה את הטוב בחיי עם השפל הגדול של 29 שנותיי.
עכשיו חזרתי מעוד הליכה, עם מוזיקה באוזניות בפול ווליום כדי להשקיט את הקולות שבראש, שמש שמבשרת שמגיע הקיץ ואוויר קריר שמצנן את הגוף.
כשהגעתי לנקודת האל חזור שלי, לשבר הכי כואב, למפץ הגדול - פתאום הרגשתי רוגע, וקשה לי להסביר את זה אבל זה מה שקרה. כאילו הגוף שלי ידע עוד לפני שאני ידעתי - שהכל יהיה בסדר. לאט לאט, עם המון נפילות קשות וכואבות בדרך הרמתי את עצמי למי שאני היום, אחת שיכולה להודות שטוב לה, למרות החשש.
כבר עמדתי מול הפסיכיאטר שאמר שהבחירה בידי, כדורים וטיפול נפשי או רק טיפול נפשי, בחרתי לתת לעצמי עוד קצת זמן, הטיפול התרופתי הפחיד אותי מסיבות ששמורות במערכת, ואני שמחה שהצלחתי להתגבר על הדיכאון בלעדי זה.
לפעמים אני תוהה אם זאת הייתה הנפש או הגוף אבל זה לגמרי הרגיש כמו חוויה חוץ גופנית, כאילו "גוני" אחרת מתפעלת אותי ואני כמו בובה תלויה על החוט שלה, פועלת ומתקיימת וכך זה היה למשך תקופה.
משהו בתוכי החליט להציל את עצמי, זה נשמע מוזר, גם כשאני מדברת על זה עם הפסיכולוגית שלי אני פוחדת שהיא תלחץ על איזה זמזם ותקרא לאנשים עם חלוקים לבנים לקחת אותי לבית משוגעים, אבל היא לא עשתה את זה. עדיין.
ובכן, ההחלטה הכי טובה שעשיתי היתה ללכת לטיפול פסיכולוגי, התחלתי טיפול חדש עם מטפלת חדשה והתוצאות מדברות בעד עצמן, אם לפני שלושה חודשים הייתי בתחתית, בדיכאון, בוכה בלי הפסקה, מסתגרת, בוהה בתקרה ורק מחכה שיעבור עוד יום ולפעמים תוהה מה זה בכלל יעזור אם יעבור עוד יום, היום אני שמחה, אני מחייכת סתם ככה, וזה עדיין לפעמים מרגיש לי מוזר, ומכאן החשש, כי היה כל כך קל ליפול לדיכאון ולצלול איתו עוד וכל כך קשה (אין מילים לתאר עד כמה) לצמוח ממנו למי שאני היום שזה מפחיד.
אז הלכתי לפסיכולוגית, ועברתי דירה, קרוב למשפחה ולחברים הקרובים, ואני עושה אימון עסקי (NLP) ובעזרת המאמנת אני מקדמת את העסק שלי מתחילה לעבוד בקדחתנות, אני יוצרת, אני מלמדת אנשים אחרים לתפור.
התחלתי לשתות הרבה יותר מים, מה הקשר מים אתם תוהים, אני מאמינה שזה מנקה אותי ולא רק מרווה את צימאוני, אני אוכלת נכון יותר, יש לי דיאטה משוגעת בגלל התסמונות שלי (אנדומטריוזיס ואהרלס דנלוס - עליהן תוכלו לקרוא בפוסטים קודמים, עזבו את ד"ר גוגל, זה נשמע שם מאוד מפחיד), אבל אני לא משתגעת מהדיאטה - גאד דם איט! אם בא לי המבורגר וצ'יפס וקולה וקינוח וביס מהפירה של החבר הכי טוב שלי אז אני אוכל את הכל. אני חושבת שלהמנע מעכשיו ועד הנצח מכל מה שטעים בעולם (זאת התמצית של הדיאטה שלי) יגרום לי להיות פחות מאושרת, אז הכל במינון.
שיחות יומיות עם חברה, שעוברת גם תקופה לא פשוטה, מעודדות אחת את השניה כשאפשר וסתם מקשיבות או פורקות כשאין עוד שום דבר אחר לעשות. היא גרמה לי למצוא חמישה דברים טובים בכל יום (בהתחלה זה היה שלושה), בימים הכי קשים של הדיכאון, וגרמה לי לראות טיפת אור בכל יום שחור.
לצאת מדיכאון זה המסע הכי מפרך ועודנו קשה שעשיתי בחיי, אני מאמינה שאני עוד רק בתחילת הדרך, אולי מתקרבת לאמצע, את החלק הקשה והמתיש אני חושבת שעברתי, הימים שלי הרבה יותר ורודים, אני הרבה יותר פעילה ופרודוקטיבית, השאיפות שלי חזרו, המוטיבציה מדגדגת והמוזה - אוי המוזה מתחילה להתפקס.
// גוני קריס