אחרי שבוע עם אבא באיי תאילנד, הצטרפו אלינו שני האחים הגדולים שלי ויצאנו לכבוש את נפאל.
ערב אחרון לפני יציאה לטראק האנאפורנה "לייט" שלכבודו הגענו לנפאל הרחוקה, אך סנדוויץ' מורעל גרם לי להקאות לילה ולמחסור בשינה, בבוקר אני מרגישה בסדר אז יוצאים לשדה התעופה של פוקהרה לטיסה לעיירה ג'ומסום (ג'ומג'ום לפי הנפאלים), שם היינו אמורים להתחיל את הטראק.
הטיסה מתעכבת ואני מתעפצת על הרצפה, קבוצת יפנים נכנסים ואחת מהם מצביעה עלי וצוחקת. ערפל כבד ובעיות ראות מחזירים את המטוס שטס לפנינו חזרה לפוקהרה וכל טיסות ההמשך בוטלו. התייעצות משפחתית אם לדחות את הטיסה למחר או לעשות נסיעת יום ארוכה, ולבסוף שוכרים ג'יפ לעשר שעות נסיעה עם אבק דרכים וטלטלה.
חשכה יורדת ואנחנו עוד בדרך המפותלת, מוותרים על ג'ומסום ועוצרים ללילה בכפר מארפה. אני נרדמת אחרי שמכריחים אותי לאכול מרק נודלס וכמה ביסים מפאי התפוחים שהכפר מפורסם בו. יקיצה מוקדמת לטיול, עולים מדרגות לתצפית על גג מנזר בודהיסטי שצופה על פרדס עצי תפוח, הרים מושלגים ועננים. בדרך למנזר מסובבים גלגלי תפילה למזל.
הליכה של כמה שעות בין כפרים קטנים מאוד או גדולים יותר, בתוך נחלולים עליהם אנחנו עוברים מעל גזעי עץ. כלב עוקב אחרינו. כאב ברך מציק לי אך אני ממשיכה הלאה בדרך. ההרים המושלגים של האנאפורנה מסתתרים מאחורי עננים אך לפעמים מציצים ואנחנו קופצים על ההזדמנות לצלם. חוצים גשרים תלויים, שרים שירים ולא תמיד זוכרים את המילים, מספרים סיפורים שכבר שמענו וגם בדיחות שלרוב מצחיקות.
מגיעים לכפר קאלופאני, בגסט האוס למרגלות הרים גבוהים בסצנה שנראית כאילו לקוחה משוויץ, עם פרה מלחכת עשב שכל פעם בעל הגסט האוס מבריח החוצה מהחלקה שלו. עולים לגג לתצפת על הפסגות ומתזמנים את תזוזת העננים עד לשקיעה. צבע העננים משתנה לכתום, ואחי ואני מתנסים בצילום היופי שנגלה אלינו עם משחקי פוקוס ופלאש.
בדרך לחדר שמיים צלולים מלאי כוכבים בוהקים מעלינו. מגולגלת בתוך השק שינה, למרות שאני על מיטה, בשביל לתפוס עוד טיפת חום, מסכמת את אירועי היום והאתמול עד שהעייפות מתגברת עלי. הולכים שעתיים עד לכפר הבא ואוכלים ארוחת בוקר, מקומיים עורכים תחרות ירי חיצים מעל שביל ההליכה. בדרך מגלה לנו הפורטר שעל העץ יש קופים, הוא מצליח להתקרב מספיק כדי לצלם לנו.
ירידה במדרגות ומדרונות מראים אותותיהם בברך הימנית שלי שהחליטה להתמרד נגד מצב הרוח שלי, עוד ירידות ואני לא מצליחה להמשיך, כמה דמעות של כאב מעורבב באכזבה. אנוכי, אחי הגדול והפורטר ממשיכים לכביש לתפוס אוטובוס שייקח אותנו לעיירה הבאה. אבא, אחי האמצעי והמדריך ממשיכים בצעדה.
על שפת הדרך ממתינים לאוטובוס, ילדים יושבים קרוב מידי אלינו ומבקשים רופי, מחכים שעה ויותר ומגיע אוטובוס שלא עוצר, ענני גשם מתקרבים מאחורינו ומכסים לאט לאט את ההרים, לאט צועדת לכפר הבא, בולעת את הכאב, רגע לפני שמזמינים חילוץ מגיע אוטובוס מלא (מלא מלא) אנשים. מושיבים אותי ליד הנהג שבמכוון או לא עם המרפק ממשמש אותי עם כל תזוזת ההגה. מגיעים לטאטופאני, נפגשים עם החצי השני שלנו, יורדים למעיין החם. בתוך בריכה בטמפרטורה מושלמת, בחוץ, מתחת לשמיים, כשמסביבנו הרים עם פסגות מושלגות, נחה אחרי יום קשה, שותה בירה מקומית בתוך בקבוק של טובורג, נרגעת, מנקה את הרעלים של הנפש והגוף, אוכלים את המארס רול שאחי לא הפסיק לדבר עליו, מורחת טייגר באלם על חצי גוף, לוקחת נרוסין ונגמר היום. // גוני קריס