הדמעות התחילו לרדת מעיניה, אני אומרת לה שהכל יהיה בסדר, עלי זה תמיד עובד, אבל לה זה לא עוזר והיא לא מצליחה לעצור אותן. מאז ומעולם היא היתה הרגישה, הרומנטיקנית חסרת התקנה, המתאהבת בשניה.
צילום: דנה לב לבנת
אני מתיישבת לידה באוטובוס, מקווה בשבילה שאיש לא מרגיש את מה שמתרחש, היא מנסה לנשום עמוק אבל זה רק מגביר את הדמעות שלא מפסיקות לרדוף אחת אחרי השניה. כמו תמיד אני הולכת איתה, מגוננת עליה, מתחנת האוטובוס היא פונה לסמטה מעט חשוכה, עולה ברחוב עד להוסטל שבו היא עובדת, חברה רואה אותה על ספסל העץ בחוץ. הדמעות שלה פורצות את הסכר הרעוע שכאילו הצליחה לשים בזמן ההליכה מהכביש הראשי לכאן. כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותה ככה, אני בטוחה שאם החברה תשאל אותה מה קרה היא לא תצליח לעצור את הדמעות, ככה היא כבר תקופה ארוכה, שבורה. דיירת יוצאת מההוסטל, היא רואה אותה בוכה, הלב שלי מחסיר פעימה.
אני עוברת לחצר האחורית יחד איתה, היא מתיישבת תחת ענפי שיח הפסיפלורה המכסים את הגזיבו והיא ממשיכה להתפרק, כולם רואים אותה עכשיו, המדריכים, החברים, העובדת הסוציאלית, דיירים נוספים, המנהל, אבל הדמעות בשלהן, ממשיכות אחת ועוד אחת.
מחזיקה את עצמי מלהגיד לה מילה, היא תמשיך לבכות אם אעשה את זה, אני מכירה אותה. היא שותה מים בכוס נייר שקיבלה מחברה, מצליחה לעצור את הרגשות לכמה שעות, בפיתחה של משמרת הלילה הארוכה ביותר שהיתה לה עד כה, אם רק יכולתי לתת לה ללכת, לחזור לדירה וליפול למיטה.
שעת השינה מגיעה והדיירים עולים לחדריהם, רק דיירת אחת מסרבת להישמע בקולה. אני מביטה בה, עומדת בחוץ, הלילה שחור ואור הניאון של מדרגות הכניסה דלוק מעליה, מצלמת אבטחה מצלמת כל צעד שלה בעוד היא הולכת הלוך ושוב. באפיסת כוחות היא מתקתקת משהו, הטלפון שלה ישר מצלצל, מהשיר של רדיוהד לא שומעים אפילו שני תווים והיא עונה, הדיירת עוד ערה בסלון, אבל היא בחוץ, יושבת על מדרגות הכניסה לדירה ובוכה.
צילום: דנה לב לבנת
עברה שעה עד שהצליחה לחזור לנשום כרגיל, השיחה כבר הסתיימה, הדיירת עלתה לבד לחדרה, חצות הלילה והיא כותבת מילים על דף מחשב שמצידו האחר יש ציור שצריך לחבר לפי הנקודות הממוספרות.
בבוקר היא יושבת על הספה האפורה ואני איתה, היא מתקשרת למנהל ומבקשת כמה ימי חופש, אחרי שכולם ראו אותה אתמול במסיבה בוכה זאת בטח לא תהיה בעיה.
הארון פתוח, אני עוזרת לה לזרוק כמה בגדים לתוך תיק, בודקת שהדוד כבוי והדלת נעולה, עולות על אוטובוס ונוסעות למשפחתה. בערב, אני רואה אותה יושבת במרפסת, באותה תנוחה בה ישבה כשההוא עזב, רק שעכשיו קיץ והיא לא מכוסה בשמיכה הכתומה. אני רואה את הכאב שלה, הוא שם תמיד. הנוכחות של ההוא עוד קיימת, מעכירה את האוויר שהיא נושמת, הפצעים לא מצליחים להגליד וגם אם היא מספרת לאחרים עליו הם לא מבינים עד כמה זה עוד חד וחותך.
צילום: דנה לב לבנת
בלילות היא לא ישנה, מתהפכת במיטה, אני מלטפת את שיערה ולוחשת לה שהכל ייפתר בקרוב, המאוורר מקרר אותה מידי והשמיכה חמה. אני מסתכלת בעינייה הטרוטות והיא מספרת לי מחשבות אינסופיות שממלאות את ראשה עד עלות השחר. כנראה שהזמן עוד לא עשה את שלו. אני מנגבת את הדמעות שלה, היא צורחת לתוכי ואני מחזיקה אותה, אנחנו תמיד שם האחת בשביל השניה, אני האנליטית והיא הרגישה, אני חושבת שהשוני והריחוק ביננו זאת הדרך היחידה שלי לשמור על עצמי שלמה.
// גוני קריס