אני פה ואת הולכת

את יודעת, כל כך הרבה זמן שאני לא מצליחה למצוא את המילים לכתוב את הכאב הזה, והנה בשנייה הראשונה שאני מתיישבת לכתוב מול המחשב, דמעות זולגות לי מהעיניים. אני מרגישה את הגרון לאט לאט נסגר, המועקה כבר כאן ועוצרת לי את האוויר מלהיכנס פנימה, מלצאת החוצה. כבר כמה שנים שאני רואה אותך מולי, ואני יודעת שעם כל שנייה שעוברת את הולכת, את נעלמת עוד ועוד, את מתפוררת לאט לאט, אבל זה עדיין מהר מידי.

זה התחיל עם שאלות מוזרות שהתשובות שלי אליהן תמיד היו סרקסטיות. העוקצנות שלי הייתה ועדיין מנגנון ההגנה השולט שלי. אבל לא ידעתי, לא הבנתי שאת הולכת.

אני זוכרת את היום שהרגשתי שמשהו לא בסדר ואין לי מושג מאיפה אספתי את כוחות הנפש לשכנע, לבדוק ומאיפה אספתי את כוחות הנפש להתמודד ולספוג את הידיעה שאת הולכת ואני נשארת.

ועכשיו, ברגעים טובים, את מי שהיית ואני צריכה להשלים עם זה, לסלוח לך, לאהוב אותך. וברגעים שאת הולכת, אני כל כך כואבת שאין לי כוח להמשיך וזאת רק ההתחלה.

עכשיו, אני כבר בקושי רואה את מסך המחשב. האצבעות מכירות לבד את מיקום האותיות והן ממשיכות לכתוב את הכאב הזה.

לראות אותך נעלמת לי מול העיניים ולאזור את הכוח לא לבכות מולך, לדעת שהחיבוק כבר לא יגיע ממך, לא תהיה עוד נשיקה שתגרום לפצע להחלים.

להבין שעכשיו הצדדים השתנו, אני המחבקת, התומכת, המאפשרת, הסועדת אותך בלב כבד, בלב מלא חששות מהעתיד, בלב עטוף רחמים עצמיים ואין מי שיעזור, אין מי שיעצור אותך מללכת.

רק התחלת ללכת והדרך עוד ארוכה. היא תכאב, אני מאמינה שלנו יותר מאשר לך. אני מקווה שלך זה יהיה קל יותר ללכת מאיתנו מאשר לנו לראות אותך נעלמת. אל תוך האפלה. ומי יודע כמה זמן עוד יש, עד שתלכי.

השחור הזה רק יהיה שחור יותר, הפחדים שלי רק יתעצמו, הכאב רק יגדל, הדמעות ימשיכו לפול והמועקה תישאר. את יודעת, לפעמים אני עוצרת את האוטו, סוגרת את החלונות וצורחת בפנים עד שכבר אין לי מה לצרוח עוד, עד שהדמעות מתפרצות ומקשות על הקול שלי לצאת מהגרון, חוסמות את הרעש, מערפלות לרגע את החושים, מקלות לשנייה אחת בודדה על הכאב, הסכין הזה שכל הזמן נעוץ לי בנפש, וכנראה שלנצח יישאר תקוע שם.

כל שנייה שעוברת, כל דקה של היום, את הולכת רחוק יותר, מתפוררת עוד, נעלמת עוד צעד אחד לתוך החושך, ואני... אני מאבדת עוד חתיכה מהנפש והכאב נהיה גדול יותר, עוד משהו נשבר בתוכי, עוד רסיס נופל לתוך התהום הזה שאת אליו הולכת, ואני נשארת. והכל מתגמד, כל הצרות שלי, האכזבות, המחלות, הפרידות, הכל נהיה קטן לעומת ההתמודדות עם האפלה הזאת ששואבת אותך אליה.

את יודעת, אני לא בטוחה שאני יודעת איך מתמודדים, אני מרגישה שאני רצה אחרי משהו שחומק ממני. כל פעם שאני חושבת שאני מצליחה לתפוס אותו, הוא בורח שוב. ואני יודעת שזה רק יהיה יותר ויותר גרוע ויגיע יום שאת תהיי, אבל לא באמת תהיי שם. תסתכלי עליי ולא תדעי מי אני. אולי אז כבר לא יכאב לך, כבר לא תדאגי, לא תהיי בלחץ, תצליחי לנשום כרגיל, אבל הכאב שלי יישאר אותו דבר. השחור שלך אולי יראה בהיר יותר, אבל העולם שלי יחשך.

// גוני קריס