אצלי בעולם

האמת, שעם כל הפתיחות שלי, עם כל הרצון להסרת מחסומים, לביטול הצנזורה והכמיהה לכנות, את הדברים הכי יפים שלי אני שומרת לעצמי, את הרצונות הכי כמוסים אני מותירה כמו שהם, אצלי.

זה חלק מהדילמה שאני עוברת בכל פעם שאני כותבת משהו חדש, אני מכוונת לי את המוזיקה המתאימה, בווליום המדויק, מתיישבת בנוחות והמילים נשפכות להן החוצה ממני כמו פיצוץ בצינור מים ראשי. לעיתים אני עוצרת, בודקת, חוזרת וקוראת בסוף מההתחלה, מתקנת שגיאות הקלדה, מוחקת, מוסיפה ועורכת את עצמי.

חלק ממני רוצה לכתוב על משהו, החלק השני עוצר אותו. כותבת מוחקת כותבת מוחקת. למרות כל החשיפה עדיין יש דברים שלא מדברים עליהם, עדיין נותרו כמה דברים אחרונים שעוד לא גיליתי לכם. מבט חטוף בפייסבוק וחוזרת לכתוב. מחליפה עד שמגיע עוד שיר שמתאים לי למוזה הרגעית הזו. מוזה לא ברורה, חצי מלאת תקווה חצי מבואסת. מנסה להבין את עצמי לעומק, למה כשיש לי את כל העולם לכבוש לראות או לטייל מדוע אני מעסיקה את עצמי בחיפוש אחר אהבה חדשה. מה כל כך רע לי בלהיות תקופה לבד עם עצמי, שאני רצה לחפש אותה.

למרות כל הרמיזות, השמות קוד, ההצנעות, החלקים המצונזרים, אני בטוחה שאת הרוב הבנתם, אני בטוחה שפיצחתם את הקודים ואת הרמזים הדקים.

הנפש שלי תעתה וטעתה לה בתקופה האחרונה, עד אשר מצאה את דרכה, או לפחות חשבה שמצאה את דרכה, היא למדה להפסיק לאהוב ולאהוב מחדש, נעלה את כל הרגשות בכספת ופתחה אותה רק לרגעים קצרים ובודדים. ואני השתובבתי, השתוללתי, נהנתי, לפעמים סבלתי, אבל בעיקר למדתי להמשיך הלאה. השכלתי להבין שאין צורך להתעכב על מישהו שלא רוצה כמו שאת רוצה. הצלחתי לתעל את האכזבה מזה לכתיבה, לקחת את האנרגיות השליליות שלי ולמרות שלפעמים הייתי קטנת אמונה זה תמיד תמיד עזר, מהאכזבה הגדולה ההיא להכי קטנה ואחרונה.

האמת שאני לא באמת יודעת מה אני מנסה להגיד, כי זה נורא קשה להגיד, בלי בעצם להגיד את מה שאני רוצה לומר. אבל לפעמים יש דברים שחייבים להשאר בסתר. ככה טוב להם. אני יכולה לשתף רק דברים שהם שלי, זאת היתה הבחירה שעשיתי כשפתחתי את הכל והזמנתי אתכם לקרוא. לפעמים אני אפילו לא מצליחה למצוא את הדרכים לשנות, לצנזר, לתעתע בכם שלא תבינו הכל, כדי שלא יפגעו, שלא יחשפו הנפשות הפועלות בטעות, לפעמים מי שאני כותבת עליו יודע שאני כותבת עליו וגם אני יודעת שלפעמים הוא קורא את זה, לפעמים גם שלחתי לאותו אדם את הפוסט כדי שיאשר שהוא לא נפגע, עד כה זה עבר בשלום.

הייתי מאוד רוצה את היכולת לכתוב על הכל, מבלי לחשוש, מבלי הפחד לפגוע, מבלי להפגע בעצמי. עד שיגיע הרגע בו אוכל לכתוב בלי עכבות ובלי מעצורים אני אחביא את הסודות שלי מתחת לפני השטח, אתם תנחשו או תחשדו, אני לא אגלה, ואמשיך לפוסט הבא, להשאיר אתכם במתח.

מצחיק אותי שיש שירים שתמיד יזכירו לי מישהו ספציפי. תמיד כשיתנגן השיר הזה אני אחשוב על אותו האדם. כשהיינו בסיטואציה והשיר התנגן או שיר שמספר את הסיפור בדיוק מפחיד, והשירים האלו הם כמו שומרי הסוד שלי, הם מזכירים לי את הספציפי ורק אני יודעת את מי, רק אני יודעת מה השיר. השיר גורם לי לחשוב, גורם לשמחה או לעצב, שואב אותי חזרה לסיטואציה ההיא, שהתחילה את הכל.

חשבתי לרמוז לו, לרשום כמה מילים מהשיר, שרק הוא יזהה. אבל החלטתי להשאיר אותו בסוד, שיקרא, יחשוב שזה עליו, יתהה, יתבלבל, יחשוב שזה לא הגיוני, אולי בכלל היא מדברת על מישהו אחר. אז החלטתי לשים שיר בשבילי, שיר שהוא שלי, אחד האהובים עלי, אולי מתישהו הוא יהיה שלנו.

//גוני קריס