את יודעת אמא, כבר לפני שנתיים ידעתי, ואולי ידעתי גם קודם, הרגשתי שאת דועכת, נעלמת, נסגרת, שהצבעים דוהים ממך.
כעסתי עליך, כי לא היית שם בשבילי כשהייתי צריכה אותך, ועכשיו אני כועסת על עצמי כי אני מבינה שהיתה סיבה ולא ראיתי אותה. בעצם ראיתי אותה ולא רציתי לראות. ידעתי שיש משהו אבל לא הייתי מספיק חזקה בשביל לפעול, ואולי עכשיו אני מתרצת לעצמי ומקלה ראש, כי רק עכשיו בעצם יצאתי למלחמה. רק עכשיו אני מסוגלת לומר לך את מה שאני באמת חושבת, בלי להתחיל לבכות, בלי להיאטם, בלי לפחד מהתגובה שלך שתבוא.
ואת יודעת, כבר עשר שנים שאני לא באמת מדברת איתך, לא מספרת לך מה שעובר עלי. ואת אפילו לא שמת לב. פעם הייתי חוזרת מהלימודים, ומספרת לך בפרוט כל פסיק שקרה לי, אבל איפה שהוא הרגשתי שאם אני משתפת אותך בדברים לא טובים בסופו של דבר אני חוטפת ממך אש. אז עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שאם לא אשתף אותך, לא בטוב ולא ברע, כי לא יכולתי לדעת ממה המכה תגיע, אז לא אחטוף צעקה, לא יהיה לי רע, ולא שמת לב.
הלכתי אז לטיפול, ידעת את זה? הייתי משקיעה את דמי הכיס שלי והולכת לדבר על חוסר היכולת שלי לספר לך דברים, על הפחד שתצעקי עלי, על הקושי להעמיד פנים כל פעם שאני נכנסת לבית שטוב לי, שמת לב שבמשך שנים הייתי "שמה מסיכה" כשהגעתי הביתה? נראה לי שלא שמת לב.
לפני שנתיים כשסבא נפטר ואח שלך הגיע לארץ ללוויה, הוא שאל אותי אם אני מרגישה שיש לך בעיות זיכרון, אמרתי לו שכן, ושאת לא מוכנה ללכת לטיפול, כי מצידך עד לפני חודש הכל היה בסדר. אבל בעצם שום דבר לא בסדר.
יום אחד, לא כל כך מזמן, נשברתי, והחלטתי שאני רוצה לעשות משהו, שאני לא יכולה יותר לעמוד מנגד ולראות אותך נמחקת. לא ידעתי לאן נגיע אחרי זה. אבל הגלגל התחיל להסתובב, הפניות, בדיקות, ועוד בדיקות, אבחונים, שאלונים. הרופאים קבעו שזה דימנציה מתקדמת יחסית לגילך, אבל הדרך לאבחון סופי עוד נמשכת.
שנים האשמתי אותך שאת חיה בבועה, שאת לא רואה אותנו יותר, שאת לא פה. שנים שוויתרתי עליך והעמדתי פנים שהכל בסדר. כי כשהיה באמת לא בסדר וסיפרתי לך את זה, לא הצלחת להיות שם בשבילי, היית רק בשבילך. וזה בסדר, כי לא באמת ציפיתי שתהיי שם. ואת התמיכה לא קיבלתי ממך, וגם זה בסדר כי לא באמת רציתי אותה ממך.
ועכשיו אחרי שנים של נתק חד צידי, לספר לך? להגיד לך את כל זה? או לתת לך להמשיך להאמין שטוב? אמרו לי שאני אצטער על זה אם לא אספר לך עכשיו, כי אחר כך כבר בכלל לא תהיי מסוגלת להבין.
שנים שאני מסתדרת בלעדיך, שנים שאני חוסמת את אבא מלדבר עליך כי זה העיק עלי, ועכשיו אני בוגרת יותר, מחושבת יותר, אולי קצת פחות רגישה, גם לא גרה בבית יותר, המרחק עושה לי טוב לפרספקטיבה, המרחק גורם לי דווקא לרצות להתקרב.
אז לקחתי את המושכות ושפכתי בפניך הכל, את כל מה שאני חושבת ויותר מזה, אמרתי לאבא שאני פה בשבילו, למרות שזה אמור להיות הפוך. אבל אם הוא יתפרק הכל יתפורר. אז אני אקשיב ואתמוך בו ואותך אני אשכנע להתמודד ולא להדחיק, להלחם ולא להיעלם כי זה נורא קל לוותר לשכחה.
//גוני קריס