אתה ללא כותרת

במונית בדרך להורים, מתחילה לכתוב על עוד סוף, מסתירה את הדמעות מאחורי משקפיים. התחלה של עוד התחלה, אני אחרי עוד מהמורה, את השלבים אני כבר יודעת בעל פה, ואין לי כוח לעבור אותם שוב, לבכות, לשתות, לצחוק, לכעוס, לרוץ, לנעול, לשכוח, לעבור הלאה. סוגרת את המגירה, מכניסה אליה כמה רגשות חדשים, נועלת אותך בפנים, את הריח שלך, החיוך, המגע.

האמת שיש לי יותר מכותרת אחת לשים, ופשוט לא הצלחתי להחליט על הטובה ביותר. כולן מתאימות. כולן מספרות את הרעש שחג לי בראש. אני לא מצטערת על ההחלטה לחזור, אני לא אוהבת לתהות, תהיתי יותר מידי, וגם אם טועים זה עדיף מלהישאר תלויה באוויר. זאת גם לא נחשבת אצלי לטעות, רק עוד חוויה בדרך. חוויה נפלאה עם סוף פחות מנפלא.

ידעתי, הרגשתי שאתה לא מרגיש, והרגשתי שאני מרגישה. אז בבוקר, אחרי לילה עם נדודי שינה, הייתי חייבת לדעת, האם זה כלום כלום או קצת קצת. קצת זה בסדר, אנחנו רק בהתחלה, אבל כלום, כלום זאת בעיה. פתיחה לא טובה לבוקר, עוד לפני הקפה, אני מצטערת על זה, אבל הייתי צריכה שקט. אני יודעת מה אני רוצה, אבל אני לא מוכנה לחכות שאתה תחליט לסדוק את האיטום שלך. זה לא פייר בשבילי, אז חתכתי, זה כאב, זה כואב וזה בטח יכאב עוד, אבל עדיף לי עכשיו, כשאצלי זה קצת, קצת גדול אבל מילא, מאשר עוד לגרור, עוד להרגיש, עוד לרצות. 

החיים שלנו שוב נפרדים להם, ואתה יקר לי, אישי היקר, אקווה שלא יעברו שוב שש שנים עד שאראה את העיניים היפות שלך. אוף. האוף הזה זה מסכם הכל. פספוס, שלך ופספוס שלי. כי פיספסתי להשכיל שלא הכל סיפורי פיות בחיים. האגדה היפה שלנו נגמרה בטרם עת, וכמה שהיא היתה יפה. אני שונאת להבין, אבל אני מבינה אותך, אני כבר עברתי את השלבים, אני כבר מוכנה לקחת את הסיכון, אני כבר מוכנה לאהבה. זה פשוט תזמון, זה תמיד תזמון, רק חבל לי כי אני אוהבת אותך, לא ככה, רק התחלתי להתאהב, או לפתח משהו, אבל נו נראה לי שאתה ואתם מבינים.

שונאת גם לדעת שאין לי למה לצפות שתתעשת, שפתאום יסדק לך, שלפתע תתגעגע, זה לא יקרה, זה לא קורה. שוב להדחיק רגשות, שוב לשים מסכות, שוב לכתוב מילים כאובות. עוד פעם לחפש אחר עצמי, ואת השקט שלי.

פרידה מוזרה, בבוקר, במיטה, בין חיבוק, דמעה נופלת, זה לא נשלט, לנשיקה, לידיים שלא רוצות לעזוב. קפה קצר, אורזת שוב את הדברים, חיבוק בסלון, נסיעה לטבריה, יד פוגשת יד, זה מכאיב, מציף, יוצאת מהאוטו, תיק על הגב, נשיקה אחרונה, נשיקה ארורה, מגיעה הביתה, אוכלת טעם של בית, מקלחת רותחת, מים חמים שוטפים אותי ואת הדמעות, החדר מתמלא אדים עד שכבר כמעט אי אפשר לראות, קמה מהרצפה, אין ברירה אחרת, פותחת את הדלת, האדים מתפזרים, יהיה בסדר. כמה שאתה אידיוט. אבל אני מבינה, I don't want to wait in vain for your love.

על השולחן יושב הורד שהוא הביא לי כשנחתתי, הוא היה יפה, ורוד, גדול, שמתי אותו מעל האוזן והמשכתי לחבק אותו. היום הורד כבר יבש, קטן בהרבה, אבל הריח שלו נותר כשהיה. עברתי ליד השולחן ולפתע שבריר של ריח הגיח והפתיע אותי, מוזר שאחרי חודש הוא עוד שומר על ריחו. מקרבת את הפרח אל אפי, שואפת אוויר מעורבב בריח ורד שמעורבב בגעגוע שמכיל זיכרון.

// גוני קריס