בוקר, טוב נו בוקר שלי, השעה שתיים עשרה ועשרה, יש לי רכבת בועשרים, יורדת ברחוב קפלן אל עבר התחנה שליד עזריאלי, מתעסקת בשלי, הולכת מהר כמעט רצה, חושבת על להספיק ליום ההולדת של אישתו של אחי ועל כמה אסור לי לפספס את הרכבת, על זה שאולי לא הייתי צריכה להתעכב על מה אני אלבש ולא על הקפה של הבוקר. ולפתע אופניים מאיטות משמאלי, אני ממשיכה בהליכה המהירה שלי, הוא נוסע בקצב שלי לידי, יש לך משקפיים יפות הוא אומר, קוראים לי נועם הוא מספר, שואל לשמי, ואני משיבה בהתנצלות ושלילה, לא סורי לא, מחייכת והוא נוסע. ואז זה מגיע, למה לא, למה שילחתי אותו ככה, אני כל הזמן מחכה להזדמנות להכיר אנשים חדשים ודווקא בשניה שאני לא מצפה לזה, סתם באמצע היום, במורד הרחוב כשדעתי בכלל לא בוחשת וקולחת בנושא, מישהו כבר ניגש אלי ואני נתקפת חרדה קלה ושולחת אותו לדרכו בשלום.
כל הזמן מדברת על הרצון לדייט, ללהכיר, להשתחרר מהעבר, להמשיך הלאה וכשזה נוחת מולי במפתיע אני משתתקת, מקבלת רגליים קרות, חששות עולים ובעיקר מחשבות על החוסר מוכנות שלי להתחיל משהו חדש כשזה ברור לי לצערי הרב שעוד לא החלמתי עד הסוף, שאני עדיין מוצאת עצמי במחשבות עליו וגעגועים אליו.
אז אני תוהה לעצמי, לעצמי ולמי שמוכן להקשיב, האם אני מוכנה לזוגיות, האם אני מוכנה כבר לישון בשניים ולא באלכסון, האם אני רוצה את זה כי אני באמת ובתמים מוכנה להכנס לזה שוב, האם זה פייר כלפי האדם השני שאני איתו ולא בטוחה בזה, אז טוב נו ברור לי שלא, חד וחלק לא, אבל הגעגוע לכל מה שמשתמע מזוגיות אכן חסר לי, ואכן היה לי טוב בה, אני שונאת את הרווקות, את החוסר ידיעה מתי יגיע הבא בתור והאם הוא יהיה שלי ליותר מיממה, האם כשהוא לוקח ממני פרטים יקח לו יותר מהזמן הקבוע בחוק הגברי כדי להציע לי לצאת והאם אני אוכל להוריד את המחסום שיצרתי לי ולתת מעצמי את הכל ולא רק חלק כדי לא להפגע, כי ככה אני עכשיו, אני כל כך מצולקת ממה שקרה שאני לא מצליחה לפתוח את עצמי וגם לא רוצה, וזה נראה לי בסדר גם ככה צריך לפעמים, גם זה טוב לעיתים, צריך גם להתחשב בעצמי ובמה שטוב לי כרגע.
ואני תוהה האם אני עושה טעות, האם הצד השני נפגע ממני כשאני לא באמת שם עד הסוף, גם אם הדברים סוכמו בהתחלה, גם אם אני בטוחה שהצד השני יכול לקרוא את הדברים שאני לא מסוגלת לנסח לכדי דיבור אלא רק לכתיבה. אבל כמו שלמדתי, בחיים אין שחור ולבן, יש עוד המון צבעים וגוונים בין שני אנשים, ובתוך כל הבלאגן הצלחתי כן למצוא מישהו לדבר איתו, מישהו לחלוק איתו מחשבות, גם אם לא את כולן כי זה מסובך מידי, ואני לא תמיד יכולה להוציא הכל במשפטים ברורים ורהוטים אבל אולי גם זאת דרך, אם הוא יקרא את המילים שלי כאן, אני אוכל לקוות שיבין אותי מעט יותר, לפעמים אני לא ברורה, לפעמים אני לא באמת פה גם כשאני ממש ממש לידו.
//גוני קריס