יום גשום, כל היום נע בין טפטוף למבול. נשארנו רוב היום בחדר, נעות בין קריאת ספר לסריגה. הגשם נחלש אז הלכנו יחפות לכיוון המסעדה, בדרך בודקות את חמימות המים. המטר ממשיך ומתחזק בעוד אנחנו מגיעות למקום. מעט התיירים הקמבודים שעוד נותרו שוחים בים הגשום עם חליפות הצלה כתומות שבוהקות מבעד לים התכלת.
אנחנו נכנסות לים למרות שאין שמש, זרמים חמים וקרים מתערבבים סביבנו והים שטוח כל כך עד שרק סירת דייגים שיוצאת לצוד מזיזה בו כמה גלים בודדים. גשם מטפטף עלינו בעוד אנחנו משתכשכות במים. מוציאה לשון לטעום את טעם המים שנופלים עלי ממעל. אב הבית בונה מלכודות לא ברורות וכל בנות המשפחה עוזרות בבניה. הוא שב והולך בגשם השוטף עם גופיה ומכנסיים ספוג מים כולו מתהלך במגפי גומי וכל פעם שחוזר מרוקן מים מנעליו.
ובלילה, על כיסאות הנוח, עטופות בשמיכות במרפסת הבונגלו שלנו, אנחנו מדברות על נוסטלגיה מהילדות במושב. ולפתע כיבוי אורות מוקדם מהרגיל אך הירח מספיק להאיר את הלילה. נראה לשניה כמו הרגע שלפני הזריחה לה היינו מחכים בתור ילדים עם שוקו בשקית ולחמניה מהצרכניה.
רגע לפני צאתי לטיול אמי הביאה לי במתנה ספר על יציאה למסע. נער שיוצא לגלות אוצר שנגלה אליו בחלומותיו. "האלכימאי". קראתי את מאה ארבעים ושישה העמודים שלו בזה אחר זה כמעט בלי יכולת לעצור. התחלתי לחשוב על ייעודי בעולם, והאם בכלל הייעוד שלי הוא מה שחשבתי עד כה, שכן בזה חשקה נפשי מאז ומעולם. באו והלכו רצונות אחרים, אבל זה תמיד נשאר, עכשיו מכשסיימתי את התואר ונותר לי רק ללכת ולהגשים את הייעוד שלי, אני נעצרת כשם שהנער נעצר שנה בחנות הבדולח בדרכו למציאת האוצר.
יכול להיות שהסערה צריכה להרגע מעט לפני שאסתער על העתיד. יכול להיות שהחיפוש עוד לא תם, והייעוד האמיתי עוד לא התגלה בפניי. כשם שהאלכימאי לא הראה לנער איך הופכים עופרת לזהב עד אשר היה מוכן לכך.
ומחשבות על אהבה זורמות בין הדפים שלי, אני נמצאת במרדף אחר האהבה. אהבה לעזרה, אהבה ליצירה, ואהבה לאהבה. אני רואה איך עברתי מאהבה לאהבה אחת לשניה, שניה לפני שאני מאבדת תקווה, אז מגיעה אהבה חדשה. וגם עכשיו כאשר כל שברצוני היה לנדוד בעולם, מצאתי אדם שגרם לי להרגיש שיש לי מקום מסוים. כמו הנער שמכיר בעובדה שבת נווה המדבר שווה חזרה לאותה נקודה.
האם הייעוד שלנו הוא יחד, כפי שנדמה שהעולם מנסה לרמוז לי פעם אחר פעם. אז כשם שהנערה מהמדבר אמרה לנער "מכתוב, אם אני באמת חלק מהחלום שלך אתה תחזור יום אחד".
הספר מספר לנו על דרכו של היקום לעזור לאדם אשר באמת רוצה משהו להשיגו. את דרכו מגלה דרך אותות, אך איך ניתן לדעת מה הוא אות ומה הן סתם שתי ציפורים שעפות בשמיים. צריך להקשיב ללב שלנו, אם ליבנו נסער משמע הוא חי. צריך ללכת בעקבותיו, רק הוא יגלה לנו את ייעודנו בעולם, את השביל המוביל לאוצר. ליבו של הנער מספר לו, שכאשר האדם אינו מקשיב לליבו הוא עצוב, שכאשר אדם מוותר על חיפוש האוצר הלב סובל. אני מאמינה שאם הייתי נשארת באותו מקום וממשיכה לפחד לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום, וגם היום יש בי פחד, אבל האמונה שגם על הפחד הזה אתגבר חזקה מספיק בכדי לתת לי להמשיך ולגלות את עצמי מחדש. נדמה לי שזה האוצר שלי.
כמו שבסוף הסיפור הנער קיבל דרך הרוח נשיקה מאהובתו במדבר, אשלח לך איש יקר נשיקה שתשלח על כנפי הרוח עד אליך שם רחוק.
// גוני קריס