שיט, אני מרגישה את זה, היום אני נשברת, היום אני בוכה, היום הדמעות יפרצו החוצה, היום אני כבר לא אוכל להחזיק את עצמי.
לפעמים בא לי לשבור את המסכה שלי, זאת שבקושי רב אני מצליחה להחזיק על הפנים, להתפרק עוד פעם אחת, לחדול מלעצור את הדמעות, הן עוד קיימות בתוכי, הן עוד מנסות לצאת לפני השטח. החוזק שלי לפעמים נסדק, אני עוד מרגישה כאב מתחת לכל הקירות והמחסומים שהצבתי.
הבדידות הכי גדולה מגיעה בימי שישי, בארוחה משפחתית, כשכולם יושבים ליד בן או בת זוגם ואני פתאום מרגישה כל כך לבד בעודי יושבת בשולחן מלא אנשים. זאת בדידות אחרת מהבדידות הראשונית שחוויתי בשבועות הראשונים, זה כבר לא להתרגל לישון לבד, זה כבר לא להתרגל לזה שאין חיבוק, זאת הכמיהה שיהיה מי שישן איתי בלילה והכמיהה לחיבוק.
הבדידות הזאת נובעת מהידיעה שיקח עוד זמן, זמן לא ידוע, עד שאוהב בשנית. אני יודעת, זה סוג של רחמים עצמיים, פתטי משהו, אבל לכאן הגעתי, וגם את זה נעבור. זה יכול לקחת שניה או שנתיים עד שאמצע מישהו שארגיש טוב איתו, ואני בכלל עוד לא סיימתי להחלים אז את הקץ הזה אני דוחה עוד.
שמרתי על חוסן נפשי כל כך הרבה זמן ופתאום מצאתי את עצמי בוכה מסרט על מטוס שמתרסק, כשאני יודעת שהמטוס אמור להתרסק, על זה הסרט, אז למה אני מתרגשת כשהוא באמת מתרסק, ולמה אני בוכה בתור לוטרינר כשאני ממתינה לתוצאות לבדיקה של הכלבה שלי, היא קצת משתעלת זה לא הסוף.
עצרתי את עצמי מלבכות כאילו זה דבר רע, כי בכיתי כל כך הרבה עד שכבר מאסתי בזה, הבכי כבר לא הועיל, הוא כבר לא רוקן אותי ולא הקל עלי. והצלחתי איכשהו לשים מחסום, עם שומר עשרים וארבע שעות ולמנוע מדמעות לעבור אותו, גם ברגעים שהייתי אמורה להתרגש, גם ברגעים עצובים הרגשתי שנאטמתי כל כך ושאני לא מצליחה להוציא רגש. אך פתאום בלי לשים לב זה מציף אותי שוב, לטוב ולרע.
אולי זה בכלל קשור לרמת העייפות שלי, כי לא ישנתי רצוף כבר כמה ימים בגלל הכלבה שלי שמשתעלת, היא חושבת שהמקום הכי נוח לישון ולהשתעל זה בהשענות על הרגל שלי. היא גם לא מסכימה לקחת את האנטיביוטיקה שלה אז בכלל זה יהיה קשה שהיא תבריא. ומצאתי את עצמי בלילה בין שישי לשבת בארבע בבוקר מעירה את אבא שלי לנסיעה דחופה למרכז חירום וטרינרי, ושם כמובן היא מתנהגת כרגיל, פתאום השיעול נעלם והיא בריאה. אבל אני חכמה ממנה, אני צילמתי אותה בוידאו, ואז היא מוכיחה לי שהיא חכמה ממני, ואוכלת את כל האוכל שלה ומשאירה את הכדורים, ואני מתעלה עליה, אני אחזיק אותה חזק ואדחוף לה בכוח את הכדור, והיא יורקת אותו החוצה כאילו נעלבת מהמחשבה שיכולתי עליה. היא ניצחה. אני מלאה בחתיכות כדור, מקווה שחלק מהכדור היא בלעה. נגמרה המלחמה להערב, עד מחר בבוקר.
לפחות גם הלילה לא אשן לגמרי לבד, היא כבר מחממת לי את המיטה, מכורבלת בתוך השמיכה, היא תעיר אותי כל כמה שעות בשיעולים שגורמים לי להחסיר פעימה, היא תחזור לישון, אני אשתדל להרגע, היא תמצא את המקום הכי לא נוח בשבילי לישון בו, והבדידות תתחלף בהקלה מסויימת, הבדידות תדחק אחורה, תשאר בצד, עד שאתרגל להיות רווקה, עד שאקבל את זה שזה בסדר, עד שכבר לא ארגיש לבד.
//גוני קריס