הבלדה על זאת שברחה לצד השני של העולם

האיזולירבנד השחור שעוטף לי את כבל החשמל של המחשב הנייד מתחיל להחלש, למה זה קשור אתם שואלים, כי את התיקון הזה עשה ההוא ששבר אותי לשניים, חוטי החשמל ביצבצו ואיימו להחשף אז הוא גלגל על הכבל דבק שיחזיק. הדבק כבר לא מחזיק, הוא לאט לאט נחלש ומתגלגל אחורה, הדבקיות שלו נעלמת וכשיגיע הרגע הנכון אני אחליף אותו בדבק אחר. רגע מה, על מה דיברתי..

יש לי תסביך לא פתור עם עצמי, הכמיהה שהאביר על הסוס הלבן יגיע ויפתיע וירצה שאני לא אסע מפה אל מול הרצון שלי לברוח לעזאזל.

מאז שהחלטתי שאני נוסעת, פתאום הזמן כאילו אוכל את עצמו ונעלם מהר יותר מימים רגילים, לפתע הימים מתקצרים, ולא בגלל שעון החורף והשקיעות המוקדמות, אלא פשוט כי יש איזה שעון עצר שמכוון ליום ראשון בשעה אחת עשרה וחמישה בלילה שבה אני ממריאה הרחק הרחק לתקופה לא ידועה, או כמו שאני מכנה את זה, עד שהנפש שלי תחליט לחזור הביתה, עד שתהיה לי סיבה.

היו שניסו להכניע את הנפש שלי, יש כאלה שעוד מנסים, אבל לא רבים הם שהצליחו לעבור את המחסומים בדרך לבונקר של הנפש שלי. כאילו ציפור הנפש שלי נעלה את עצמה בטעות באחת המגירות שלה. היה אחד שהצליח להפיל לי את כל ההגנות שהצבתי, אחד ישן, ישן זה מלפני כמה חודשים, אבל הוא לא נשאר, וזה בסדר אני לא יודעת כמה באמת רציתי שישאר. חוץ ממנו היה עוד אחד שכמעט והצליח למצוא את המפתח למגירה, כמעט והציל את הציפור הכלואה, אבל כמו שניחשתם גם הוא לא נשאר והמפתח אבד.

יש בי רצון עז כזה, שיצילו אותי, שיהיה את אותו האחד שישאר, אותו אחד שלא יברח גם אם אני טסה, וגם אם יקרה משהו ביננו בכמה ימים שעוד נותרו לי, הוא יבין שאני גם חוזרת מתישהו ולא יתן לי הרגשה זולה, של כוס חד פעמית או נודלס של מנה חמה.

חברה טובה כתבה לי שהגיע הזמן לשחרר מהכמיהה למישהו, להפסיק לחשוב על זוגיות, גם בטיול עצמו שלא אשכח להסתכל על הנוף. אז אודה לך חברתי על הפרספקטיבה היפה שלך, לפעמים לא שמים לב כשנשאבים למשהו בכל הכוח ומאבדים את הפוקוס, האהבה וכל מה שקשור בה מאוד מסנוורת, אני אנסה לשים את כולם בצד, ככול שמתקדמים הלאה גם הצד יהיה מאחוריי.

ובין רגע נכנס החצי השני של הנפש שלי לפעולה, ונותן לי כאפה טובה כזאת, כזאת שמשחררת, מטלטלת אותי ושואלת למה, למה אני כל הזמן עסוקה רק בזה, למה אני מרוכזת רק בחיפוש אחר המישהו הזה שיבוא ויציל אותי אחרי כל הזמן הזה שעמלתי ונלחמתי על להציל את עצמי. אני לא זקוקה יותר להצלה, אני עשיתי את כל העבודה הקשה, עכשיו נותר לי להנות מפירות העמל שלי, לשים מאחורי את כל מי שהיה, ניסה, הצליח או הצליח פחות, נכשל או פגע, נשאר או ברח, הבטיח וקיים או אכזב, בנה או שבר, לתת להם להכנס למגירה במקומי, להוציא את הנפש שלי מהכלא ולתת לה לעוף איתי יחד, גם לה יש כרטיס טיסה.

אוריד את ההגנה המתפוררת שמחפה על עצבים כמעט חשופים, אחליפה בחדשה, אעטוף את השברים לכדי כלי כמעט חדש, אתן לכמיהה לשקוט, ארגיע אותה, כדי שאוכל להסתכל גם על הנוף הזה כאן, זאת התקופה שאני הכי אוהבת בשנה, המלחמה של הקיץ לא לאבד את עצמו אל תוך החורף, הגשם שמעורבב בקשת בענן, החום ביום מול הקור בלילה, ואזכור שבחיים כמו בחיים צריך לפעמים גם לחיות.

//גוני קריס