מכוונת שעון לתשע בבוקר, בשעה עשר ועשרה אמא נכנסת לחדר, מעירה אותי ושואלת אם אין לי איזו חתונה היום. שיט. אני צריכה להיות באחת עשרה וחצי בסוף העולם, מתרגזת על השעון שלא צלצל ומגלה שבכלל הוא מכוון על יום שבת.
למרות שתכננתי לעשות "ביי כללי" החלטתי כן להפרד מכולם, ובסוף החתונה באתי להפרד גם מהכלה הטריה והיא מצידה מחבקת אותי ובדרכה מברכת אותי בדרך למציאת אהבה.
כמו הכפרות שעשו מעל ראשה של אישתו של אחי עם תינוק, שתי גיסותיי עברו את המבוכה הזאת האמת, כך ברכת הכלה נצרבה בראשי, אבל לטובה, ואני מקווה ללכת איתה ולהתמלא תקווה חדשה לעתיד ורדרד יותר.
השבוע גם יצא שחברה שאלה אותי לשמי המלא, השם שאיתו נולדתי, ולשמה של אמי, כך אלוהים מזהה אותי היא הסבירה, ומסרה שהיא תתן ברכה בשבילי. הבטחתי לה שבתמורה אני אבקש ברכה בשבילה, אבל בדרך שלי. אז הנה כאן, שחור על גבי לבן אני אמשיך את תפילתי לעולם למציאת שלווה, אהבה, פרנסה והמשך יצירה, גם לך אהובתי וגם לי. אמן.
כבר חצי שנה אני מפרסמת את הכתבים שלי, מגלה הכל לכל, והאמת שזה מבורך, אני פורקת עול מולכם, ואתם עד כה משיבים לי אהבה. יצא לי בחתונה לדבר עם מישהי מהלימודים, נקרא לה בשם קוד פרח, שסיפרה שהיא קוראת את מה שאני כותבת, שאני הקארי ברדשואו שלה, שחצני מצידי להתלהב מזה כנראה אבל איזה מחמאה מגניבה. היא מחכה לפוסט הבא שלי, לדעת אם היה דייט שני עם הבחור המקסים. היא זרקה לי איזה משפט על קלישאות שאותו הספקתי לשכוח ולמרות הבטחתי לתהילת עולם והנצחה פה עוד לא ענתה לי.
ומכאן אני מגיעה לקללה, עם כל ההנאה מהחשיפה, יש לה שני צדדים והשבוע למדתי את הצד הפחות טוב, לאחר שפירסמתי פוסט על האנדו', המחלה הזאת שאיבחנו לי, גיליתי שסבתי קראה את מה שכתבתי, כן היא בת תשעים ויש לה פייסבוק, וזה גרם לה לצער. אז עם כל הרצון הטוב שלי, להעלאת מודעות ולהתנקות הנפש שלי יצא שגרמתי גם דבר מה רע. אז הגעתי אליה ודיברתי, הסברתי שאני מרגישה טוב, לא מתכננת לחיות את החיים שלי אחרת, לפני שבועיים לא ידעתי על זה וחייתי בסדר גמור, זה שיש לזה עכשיו שם לא משנה כלום. ביקשתי לא לדאוג לי, היא אמרה שזה מה שסבתות עושות.
מה גם שבחרתי לכתוב ללא צנזורה ועכשיו אני עוברת התלבטות האם לצנזר משהו שקרה לי לפני שעה, משהו טוב, בינתים אשאיר זאת כסוד. ובכל מקרה פנתה אלי בחורה שקראה באתר את מה שכתבתי, והיא הזדהתה איתי, מספרת שנפרדה מבחור והרגשתי איזה משיכה לעזור לה, כי גם אני הייתי שם, גם אני הייתי צריכה מישהו שיעלה לי את המוטיבציה להמשיך הלאה. אני אוכל רק לקוות שהדברים שאמרתי לה יכוונו אותה לדרך טובה, שהיא תמצא את הדרך שלה, אני יכולה רק לתת עצות מהניסיון שלי, ממה שעברתי ומההחלטות שאני קיבלתי, אחזור רק על משפט אחד, בשבילך ובשביל כל אחר שימצא אותו לנכון, אם מישהו לא נלחם עליך, אין סיבה להלחם עליו, אל תלחמו בטחנות רוח, זה רק מעייף, אני לא דון קישוט אני בטוחה שגם הוא ויתר בסוף.
//גוני קריס