שעון מעורר בשש וחצי בבוקר, עד ארבע בבוקר עוד הייתי ערה ודיברתי איתו. קמה מטושטשת וצועדת אל עבר המקלחת, במים פושרים מתרחצת, מתנגבת, מתלבשת ומתיישבת על הרצפה בעודי מחזיקה כוס מים ביד ימין כפי שההודי מאתמול ציוה עלי לעשות.
עם אור מועט שיוצא מהשירותים בכדי לא להעיר, סוגרת את התיק ויוצאת לכיוון סוכנות הנסיעות. הישראלית שהכרתי אתמול מגיעה גם, וכפי שכבר למדתי להכיר, בתאילנד אוהבים לשנע אותך ממקום למקום ללא סיבה ברורה. הולכים לרחוב צידי שם מחכים מספר רכבים, אותנו משאירים עם זוג של בריטי וסקוטית, השאר עולים על מיני ואן ונוסעים. אנחנו עולים על אוטו פרטי, עם נהג מזמר שגם אוהב לדבר בטלפון בין היתר, מנסים לתפוס רסיסים של שינה בנסיעה.
מגיעים לאיזה מקום ומבלי לשים לב מפצלים אותנו מהזוג הנוסף, ומגיעה התרמית המוכרת, תאילנדי שמציע שנעשה אצלו את הויזה לקמבודיה ב"שגרירות" שהוא פתח במסעדת הדרכים שלו. חשדנו כמובן וסירבנו, מתעצבן ואומר שיקח אותנו עד הגבול ושם יחכה לנו אוטובוס בדיוק שעה ואם לא נספיק אותו אז באסה. עולות על רכב נוסף שמתעכב בכוונה או לא בכוונה ומגיעות לגבול, עוברות את בידוק הדרכונים התאילנדי במהירות, חוצות את גשר הידידות שלא נראה כזה ידידותי, מנפיקים לנו ויזה ועל הדרך לוקחים לנו בקשיש של מאה בהט בלי שנשים לב. עוברות לתור האחרון, החתמת הדרכון בכניסה לקמבודיה, בתוך צריף מפוקפק ומתפורר עם בקושי מאוורר, פקידי ממשל מצוידים במכשירים אלקטרוניים מתוחכמים מידי ללקיחת טביעות אצבעות ותצלום פנים.
אוטובוס נוסף מעביר אותנו לתחנת אוטובוסים אחרת, מסומנות במדבקה ורודה, שאם נאבדה נצטרך לשלם פעם נוספת, שוב מנסים לעבוד עלינו ורוצים מאה וחמישים בהט למיני ואן שיוצא עכשיו אל עבר סיאם ריפ, או שנחכה שלוש שעות לאוטובוס. החלטנו לחכות. פגשנו עוד זוג שסומן במדבקה ורודה שעבר את אותו התהליך שלנו. בין היתר סבא'לה לבן שיער שניחשתי נכונה את מבטאו והוא מאוסטרליה, ממלמל מילים שאת חציין הבנתי והפכתי למשפטים שאותם אני אורגת למשהו מובן ומנסה לענות לשאלותיו. הוא חוזר ומפריע לי כל כמה דקות עם שטויות על יידיש בזמן שאני מנסה להתרכז בקריאת ספר. משום מה נראה לי שזה לא האוסטרלי שאני אמורה להתאהב בו. הוא נלקח למיני ואן אחר וכולי תקווה שהוא אכן הגיע לעיר ולא נאכל בדרך.
יוצאות לצוד אוכל ללא הצלחה ובמקום זה שותות קפה קר מתקתק האופייני לקמבודיה. שבות להמתין לאוטובוס הקסמים. בשעה ארבע מגיע אוטובוס, האמת שהופתענו, הייתי בטוחה שיגררו אותנו עוד, ימתחו את הסבל שלנו עד אשר נשלם עוד כסף. דרך של שלוש שעות לסיאם ריפ שמוארכת דרך פלא על ידי עצירה במזנון, מחאת הנוסעים לא ממש עזרה, ולסוף אחד נכנע ללחצי הקמבודית לאכול בדיוק ברגע שהנהג מניע את האוטובוס. החלפת מבטים בינו לבין השאר, אני בטוחה שמהמרק הזה הוא לא כל כך נהנה.
בדרך פתלתלה, שהיא דרך לא דרך, המורכבת יותר מבורות מאשר מאספלט, נוסעים והערב יורד, בצידי הדרך בריכות דגים וצלליות דייגים בחשכה שמוארים רק על ידי פנס ראש קטן. גחליליות שמופיעות כמו קסם ונעלמות כמו קסם גם, משוטטות באפילה. זורקים אותנו בתחנת אוטובוס שממוקמת כמובן בחור, הכל בוצי כי ירד גשם, נהגי טוק טוקים עם מחירים מופקעים, הולכות אל עבר הכביש הראשי ומוצאות טוק טוק זול יותר, הוא לוקח אותנו לגסט האוס, אין כרגע חדרים פרטיים יש רק מעונות, עם עייפות כזאת מי צריך יותר. נרדמות.
//גוני קריס