הגמילה, ההמתנה והגעגוע

הגמילה

חשבתי לשים על פרק היד גומיה וכל פעם שאני חושבת עליו למתוח מעט ולשחרר. ראיתי שזה עובד איפה שהוא פעם.

כל כך הרבה זמן ביליתי במחשבות של יחד, של אנחנו, שלנו, תמיד חשבתי בשניים, פתאום החזרה ללחשוב ולדבר ביחיד היא קשה. לדבר עלינו בעבר, לקרוא לו האקס, החבר לשעבר, וולדמורט.

לאט לאט עם כל יום שעבר חזרתי לאני שבי, התרגשתי מהמתנה שניתנה לי, מתנת הרווקות. פתאום יכולתי ללכת ברחוב ולהסתכל על בחורים עוברים לידי ולבחון אותם, פתאום יכולתי ליצור קשר עין בפאב עם גבר שיושב ממול.

זה היה ועודנו תהליך גמילה, מלהיות ביחד יום יום במשך חמש שנים ללהיות לבד, להתרגל לישון לבד, להתפרס על כל המיטה, לעצור את עצמי מלהתקשר כשעצוב לי, כי הוא כבר לא שם בשבילי, לבכות בטלפון לחברה שגם נפרדה מחבר ולדעת שאין לי מה להגיד לה שיעזור, אז לבכות יחד.

לאכול לבד, הפסקתי גם לבשל כמו שבישלתי כשבישלתי בשבילו, ירדתי חמישה קילו מאז הפרידה, כאילו הגוף שלי לא רוצה להבריא בכלל, אבל למזלי הנפש חזקה יותר מהגוף, והרצון להמשיך הלאה מילא אותי בכל פעם שהרגשתי שזהו, אני נשברת ומתחננת שיקח אותי בחזרה, שיחשוב על זה עוד פעם, אולי הוא התבלבל, אולי זה היה כעס רגעי ולא האמת המרה שאיתה נרדמתי כל לילה.

ההמתנה

הדקות עוברות, השניות רצות, הימים נגמרים והוא לא מתקשר, הוא לא מתנצל, הוא לא יורד על הברכיים ומתחנן שאקח אותו בחזרה, מה בסך הכל רציתי, בדיוק את זה. רציתי להאמין שאני שווה מלחמה, כמו שהייתי נלחמת עליו, להאמין שאני לא אחת שאפשר בכזאת קלות ללכת ממנה. לפחות את זה הוא לא שבר בי, כי היום אחרי חודש של ציפיה אני כבר בטוחה בזה שזה מה שאני, אני שווה מלחמה ואני לא אפסיק לחפש מישהו שיחשוב כמוני, מישהו שידע שאני גם אלחם עליו.

הגעגוע

חודש ויומיים עברו. אני עוד בוכה בסתר, מחביאה את הדמעות מכולם, כדי לנסות להראות דמות חזקה אבל בפנים אני שבורה לרסיסים. הכמיהה לשמוע ממנו עוד לא עברה, כל יום, כל שניה שאני לא שמה לב אני שוקעת במחשבות עליו. הגוף שלי נתון במלחמה מתמדת בין הרצון להמשיך הלאה ושכל זה יהיה רק זיכרון בין הפחד שמלווה אותי יום יום שזה יהיה רק זיכרון. חודש שבו אני לא מאושרת, אני שמה מסכה ליד משפחה, ליד חברים, אבל גם היא לא תמיד מחזיקה את הדמעות בפנים.

אני לא מצליחה להתנער מהמחשבה שהוא יתעשת בקרוב וזה כל כך רע, זה כל כך כואב, אבל זה כוח שחזק ממני ומשאיר אותי במקום, במקום להתקדם הלאה ולהמשיך ממנו. הכי קשה זה שלפעמים אני עוד מרגישה אותו לידי, ורוצה להסתובב ולספר לו משהו שיכולתי לספר רק לו, רק הוא היה מבין, רק הוא היה צוחק.

מתגעגעת למגע שלו, לחום הגוף שתמיד היה גבוה בכמה מעלות משלי. מתגעגעת לדרך שבה היה גורם לי לצחוק מכל שטות, לאופן שבו היה גורם לי להפסיק לבכות ולחייך גם ברגעים הכי קשים, גם בריבים הכי גדולים. אבל עוד יום ועוד יום עוברים והוא לא חוזר. והכאב רק מתעצם, בהתחלה זה היה הכאב של ההלם, בכיתי שבועיים ברצף, עכשיו זה כאב אחר, כאב של חוסר, של געגוע, ואיך אני אמורה להפסיק לאהוב אותו, איך מפסיקים לאהוב אדם בלי לרצות.

//גוני קריס