הגניבה

היה לי דווקא יום מוצלח, קמתי עם מצב רוח טוב, עבדתי על גיזרה, מצאתי בד שפעם הדפסתי עליו, תפרתי אותו ועשיתי לעצמי חולצה חדשה ככה סתם פתאום.

לא תפרתי סתם ככה לעצמי מאז השנה השניה בלימודים, התגעגעתי לזה האמת ואני מקווה שזה ימשיך גם מחר, מקווה שזה לא יברח שוב. מצאתי שזאת תחושה מאוד חמקמקה אצלי וצריך לנצלה כל עוד היא שוררת בי.

קבעתי עם חברה לקפה, יצא שאכלנו המבורגר במקום, בשיחה על פוליטיקה של פריקת עצבים על מרצה עם דעות נחרצות על עיתון הארץ מול עיתון מעריב, ואני נותנת לה לשפוך בפניי הכל, גם לה מגיע להוציא, אחרי חודשי הקשבה רבים לרגשות שלי, הגיע מקומה לספר לי את שמציק לה, גם אם אני לא מתעניינת בפוליטיקה וגם אם זה תמיד יעצבן אותי שמרצה מרגיש צורך לערבב דעות אישיות עם "ניתוח" של המצב, מה העניין בערבוב דעות שמאל וימין בלימודים. לא אשכח את המרצה ששאלה מי מגיע להפגנה מסוימת וציפתה לתגובות הולמות של הסטודנטים, מבחינתי אין לזה מקום, ולא, עוד לא החלטתי במה בדיוק אני מאמינה ואיפה אני עומדת על הסקאלה הפוליטית אצלנו.

בכל מקרה בואו נחזור ליום שלי, שכמה דקות לאחר מכן נהרס, טוב אולי לא נהרס כי לקחתי החלטה שעצם העובדה שהרימו או במילה אחרת גנבו לי את האייפון לא אתן לזה לקלקל לי את היום, מה יצא לי להתרגז עכשיו, ובעצם על מי אוציא את הכעס שלי הרי הבנות שלקחו לי את המכשיר כבר לא פה והשומר הנחמד שמברבר על מבצע החזרת הטלפון ההירואי שהתנהל תחת פיקודו לפני חודש לא אמור לספוג את העצבים שלי, גם לא אחראית הביטחון שמדברת איתי בטלפון של השומר ומסתכלת עלי במצלמה מתוך הבונקר שבו היא נמצאת. גם לא על נציגת חברת הסלולר שהתנצלתי בפניה אם הבירוקרטיה של החברה בה היא עובדת מוציאה לי וריד שאני נשבעת לא היה שם קודם לכן.

ובכל זאת לא רק שגנבו לי את המכשיר, הרי אייפון הוא לא רק טלפון, הוא מצלמה, הוא מכיל אין ספור תמונות של האחיינים שלי, ומצד שני בתוך שבוע הם ידאגו למלא את הזיכרון מחדש, לטוב ולרע, הקודים של האשראי שהוסוו טוב טוב בתוך תמונה מסוימת, איבדתי את כל אנשי הקשר, גם את אותם אלו ששמרתי למקרה ש.. את הפתק עליו כתבתי התחלה של שלושה פוסטים, מתוכם זכרתי רק אחד, את רשימת הTODO שנראית אותו הדבר כבר חודש, ואיך אפשר בלי הקנדי קראש, שכך אבד לו השיא האישי שלי, ולנצח אשאר בשלב שמונים הארור.

אך לא רק את זה הן גנבו לי, גם את הדייט של אותו ערב, את הבירה שהייתי אמורה לשתות עם בחור חדש שרק לפני כמה ימים הציע להפגש. ואם עוד מישהו יגיד לי כל עכבה לטובה אני אעכב לו הצורה. אז קיבלתי מחמאות מחברתי על אופן ההתמודדות שלי עם עניין הגניבה אבל בסתר הייתי קצת יותר מבואסת מהדבר השני.

ובסוף הערב, על קפה שלי וסיגריה שלה מסתיים לו יום מלא תהפוכות, ואני בתהיה שלי למה בכל פעם שמשהו אחד מסתדר משהו אחר חייב להיהרס, איכשהו החיים שלי בתקופה האחרונה לא נותנים לי מנוח, אבל למדתי לאהוב את זה, זה נותן לי משהו לכתוב עליו אחר כך, הרי האייפון נעלם, האייפון נגנב. אל תצטערי גוני-גון! זה סופו של כל אייפון.

//גוני קריס