נסיעה רגילה באוטובוס, אל פגישה עם חברה, מתרכזת במוזיקה שלי ולא בצעקות של הפרחה שמדברת בדציבלים שגרמו לנהג לשים רדיו בפול ווליום, אך גם זה לא הועיל, היא רק מגבירה, עד שצעק עליה לסתום את הפה שלה. שקט.
שיר שמזכיר, מחשבות עליו, וזה כל מה שצריך לפעמים כדי להוציא אותי משלוותי, הראש נשען על החלון והמחשבות מציפות אותי. האמנתי שעבר כבר מספיק זמן, חשבתי שהצלחתי להשתחרר מהחוט שמקשר אותי אליו, אבל לפעמים חוט המחשבה חזק יותר, ואני נאבדת בתוך מחשבות על העבר, מחשבות שמתערבבות במחשבות על העתיד, העתיד שיהיה וזה שלא יהיה.
מחזיקה את עצמי כדי לא להתפרק בפרהסיה, מחזיקה את עצמי שלא להתפרק גם כשאני לבד, כל כך רציתי שהשלב הזה כבר יהיה מאחורי, כבר מאסתי בעצמי, כבר מאסתי בחפירה הזאת שלא באמת ממצה את עצמה. מצחיק, מצחיק שנמאס לי מהכתיבה של עצמי ומצד שני אני סוג של משועבדת לזה כי אני לא מצליחה להפסיק, הבנתי שאם אני לא מוציאה על הכתב זה ממשיך לרדוף אותי עוד ועוד עד שאני מניחה את זה על הנייר. עוד לא מצאתי דרך אחרת להתמודד עם הרגשות שלי והמחשבות שמגיעות יחד.
האנשים האלה שאומרים לי שאוכל להשתחרר ממנו באמת רק כשאמצע מישהו אחר, הם מפחידים אותי, האם אני עד כדי כך פתטית שרק בחור אחר יוכל להציל אותי ממנו, ובאותו הזמן להציל אותי מעצמי. אני מקווה שלא, אני מקווה שאוכל להשתחרר ממנו בעזרת עצמי ובקרוב כי השדים האלו שרודפים אחרי גם באור יום לא מפחדים מכלום ולא בוחלים בשום אמצעים. צא דיבוק, צא!. אנא ממך תעזוב אותי תן לי להשתחרר ממנו והתר לי להיות חופשיה מכל הזכרונות, הגעגועים, הבדידות, האהבה, אנא ממך תן לי להמשיך הלאה בחיי ולמצוא דברים ראויים יותר להעסיק את עצמי ואת הסביבה שלי בהם.
הוא כבר תקופה ארוכה לא שלי, גם כשהיינו יחד הוא לא היה באמת שלי בסוף, אז למה אני עוד שלו, למה כשאני עם מישהו אחר אני עדיין נתקפת חרדה בגללו, למה עוד לא נפרם החוט שקושר אותי אליו ואיך, איך מתירים אותו. לפעמים אני עוד תוהה האם מה שיש לי בפנים זאת עדיין אהבה, היא בטח לא כמו פעם, היא בטח נחלשה מאוד, אבל לצערי הרב היא עוד כאן, משהו ממנה נותר ונשאר איתי ומענה אותי, לא נותן לי מנוח, לא בימים ולא בלילות, לא כשאני ביחד ולא כשאני לבד.
בעצם נותרה לי עוד משימה אחת, אחת אחרונה, להצליח גם אותו לשים בקופסה. כמו ששמתי כבר את כל הדברים שמקושרים אליו בתוך קופסאת הנעליים, כמו שמחקתי את מספר הטלפון שלו ואני כבר לא בטוחה בסדר הספרות הנכון וגם אם אני מנסה להזכר אני מבלבלת את עצמי בכוונה עם מספרים אחרים כדי לא לזכור, כמו שהצלחתי לעצור מבעדי לגשש אחריו ולראות מה שלומו, לשאול איפה הוא ומה עושה עכשיו, אני צריכה להיות מספיק חזקה ומספיק בטוחה בעצמי שאוכל להצליח גם בזה. מתישהו השדים יעלמו, החוט יפרם, יקרע, ישתחרר ואוכל להפרד ממנו סופית, לסגור את המעגל הזה שנשאר פתוח לעת עתה.
//גוני קריס