הדרך לקאלאו

למרות שהצרפתי ואני הגענו ליעד לא נכון, החלטנו לצאת לטרק שרצינו, אבל מהסוף להתחלה, היינו מקוריים, השוונו מחירים ובחרנו בטאר ג'י החביב. 

ארוחת בוקר ויציאה לטרק מאגם אינלה לקאלאו, שלושה ימים, שני לילות, מדריך אחד. שייט של 45 דקות בסירת מנוע מעץ במים רדודים, לפעמים מידי, עוברים מטעי עגבניות, חצילים וחמניות המשתמשים בשיטות חקלאות מהעבר בהווה שלנו. הליכה בג'ונגל עם עליה בזוית קשה לנשימה, אבל עם נוף עוצר נשימה של אגם אינלה ממעל. בדרך מקומיים צוחקים עלינו מתנשפים ומזיעים את נשמתנו, מחייכים אלינו עם פה מלא טבק אדמדם הצובע להם את השיניים ואז הם יורקים אותו.

מזלנו שפר עלינו ויצא שהגענו במקרה לפסטיבל שבטים מכל האזור, בהחלט חוויה יוצאת דופן ומיוחדת במינה, אנשים בלבוש מסורתי מכל עבר, העין לא יודעת לאן להתפקס, עשרות סגנונות שונים של מלבושים, צבעוניות מרהיבה, מגבות (כן מגבות) ירוקות על הראש, חליפות כחולות, רקמות והמון המון חיוכים מסביב. כמה נזירים ילדים משחקים באקדחי צעצוע מסביב למנזר. היינו הזרים היחידים והרגיש שיש מקומיים שרואים בפעם הראשונה איש לבן וגבוה עם עיניים ירוקות ואישה אדומת שיער (גם אם זה בכלל צבע), בכל מקרה הרגשנו כמוקד המסיבה כשעיניים רבות מנקרות אותנו. התרגשות והזמנה לרקוד עם שתי זקנות חביבות וחייכניות אבל בלי יותר מידי שיניים, מתגברים על המבוכה ולומדים צעדי ריקוד מסורתיים, לצלילי כלי נגינה מיוחדים. ואחר כך תהלוכה ארוכה של כל שבטי האזור (מחשבות על שלום עולמי) הנושאים תרומות אוכל וכסף למנזר שעל הגבעה, וממול נזירים צעירים וילדים מדליקים זיקוקין שעפים לשמיים.

הדרך עוד ארוכה אז נפרדנו מהמסיבה והמשכנו בדרכנו. הלכנו, הלכנו, הלכנו עד שהגענו לכפר בו העברנו את הלילה, שתינו בירה מנדליי קרה וכמה בוטנים שנשארו לי מתאילנד. אכלנו ארוחת ערב טעימה שבישל המדריך החביב. נרדמנו מהר ובלילה גילינו שאנו נעולים בחדר אז יצאנו מהחלון להטיל את מימינו, מזל שהיינו בקומה הראשונה. קמנו בבוקר להמשך המסע, הלכנו הלכנו הלכנו (הלכנו עוד), המדריך שיתף וענה על שאלות רבות של פביאן, בנושא בודהה ומיאנמר, הוא היה חמש שנים נזיר, וכך בעצם לא היה צריך להתגייס לצבא. כן גם כאן יש חוק גיוס חובה. לנזירים יש מאה ושניים ספרים לקרוא בכתב פאלי, שפת בודהה, סדר היום שלהם מורכב מתפילה, מדיטציה ולמידה, מה גם שהם מבקשי תרומת אוכל כל בוקר וצהריים.

בערב הגענו לכפר שאר פין. הילדה מהמשפחה המארחת עשתה לנו טיול לראות שקיעה, אך השמש התחבאה, אז שיחקנו באפקטים של המצלמה של פביאן ויצרנו שיח ללא מילים, רק בחיוכים (ובתמונות מוזרות שלי). ועברנו ליד המנזר בכפר שבו נזירים משחקים כדורגל על ידי קיפול הגלימה שלהם לכדי בוקסר. בערב אחרי האוכל, מסביב לאש, חתולים מתחממים, פביאן מראה למשפחה הנלהבת תמונות מפריז. כוכבים נוצצים מעלינו בעודנו מצחצחים שיניים לאור פנס. בחדר גדול, מזרון דקיק והרבה שמיכות כי קר, ישנים מעל פרות (כן פרות), על הרצפה מלא בצלצלים המתייבשים, עם כמה גחליליות שמתעופפות בחדר כאילו הכוכבים עוד מעלינו.

בבוקר המדריך הכין לנו ארוחת בוקר מקומית, אורז מטוגן עם ביצת עין ממעל. הלכנו הלכנו הלכנו, שני נזירים על אופנוע עברו לידנו בחיוך, להקת זבובים חגה מעלינו, ולא עזבה רק כעבור חצי שעה. הגענו לקאלאו, התקלחנו במקלחת קרה בגלל בעיות בחשמל, יצאנו לטייל, עצרנו למשמע בחור מנגן בגיטרה שירים לועזיים, ואנחנו רוקדים לרגע קט ברחוב, וכך הוזמנו להצטרף לשיר איתם ועם האלכוהול.

// גוני קריס