אני חושבת שאת כל הצעדים שאני עושה, בכל חלק מהחיים שלי, גם איתו וגם מאז הפרידה עשיתי כדי להשאר, זה אולי לא ברור המשפט הזה, אבל גם עכשיו אני מחפשת בנרות משהו שישאיר אותי פה, מישהו שיגרום לי להשאר במקום, לא לנסות לברוח ולעוף כמו עלה הנידף ברוח, כמו הנפש שלי שלפעמים יוצאת החוצה ורוצה לברוח עד סוף העולם בלי סיבה מיוחדת. ואולי בעצם אני צריכה לחפש מישהו שיאפשר לי את זה, שיבוא איתי למסעות אחר רצונות הנפש שלי, שלא יכבול אותה וידכא אותי יחד בתוך ארבע קירות.
תמיד חשבתי שאני צריכה להיות כמו כולם. לימודים, תואר, עבודה, מגורים משותפים, חתונה, ילדים, והנה אני לפתע רואה שאולי הדרך של השאר לא מתאימה לי, אולי הפחד של להרשם ללימודים שוב הוא בעצם ברצון לתת לעצמי לברוח איתי יחד למקומות שעוד לא הייתי, בעצם אין פה שום דבר שמחזיק אותי, ומעולם לא נתתי לעצמי להבין את זה, מעולם לא הייתי חופשיה באמת, אולי זכור לי רק תקופה אחת בחיים, שאותה אני גם מחשיבה לתקופה היפה בחיי (נו טוב, עד כה), בתיכון כשהייתי בכיתת אומנות, בכיתה ט, אני זוכרת את עצמי מאושרת, מוקפת חברים, מחייכת, חופשייה ליצור בלי פחד מביקורת, היה לי שיער פרוע, עשרות צמידים על שתי הידיים, הולכת יחפה, חצאיות שאנטיות או ג'ינס קרוע, אני לא זוכרת מתי ולמה זה נפסק, מתי באמצע הדרך נעלתי שוב נעליים והג'ינס השתנה לסקיני מדוגם, השיער עבר פאן חלק והצמידים אוכסנו.
אבל פתאום השבוע כשאמא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה למספרה, אמרתי לה לא, אני דווקא אוהבת את השיער שלי מתולתל או שזה בכלל גלי, יבש ועם קשרים שמשתנה כל בוקר לצורה חדשה ובלתי ניתנת למיגור, בערך כמו האני שבי שרוצה לעוף מכאן.
חברה הציעה לי היום לשדך לי מישהו לדייט, אני האמנתי שאני רוצה, שאני מוכנה, עכשיו אני כבר תוהה אם אולי אני רוצה לצאת עם מישהו לדייט, לבדוק אם זה יתפתח למשהו, אולי אני חושקת בזה כי אני מחפשת סיבה לא לצאת אחרי רצונות הנפש שלי, כל כך רציתי למצוא מישהו שיבחר בי, שלא יוותר עלי, מישהו שיגרום לי להשאר במקום, כל כך רציתי להרשם ללימודים ולמצוא דירה כדי שיהיה משהו שיגיד לי את לא יכולה לברוח, אבל האם זאת בריחה אני שואלת את עצמי, אולי הבחירה השניה של להשאר במקום ולא לרדוף אחרי הרצונות הכמוסים שלי היא הטעות.
פעם ראשונה בחיים שלי, ואני מפחדת שהאחרונה שאין לי שום עוגן, לא עבודה מחייבת, אני לא בלימודים, אין לי חבר ולא דירה, אני כל כך חופשיה שזה מלחיץ אותי ומשתק אותי מעט, אני יכולה לעשות הכל, כמה זמן שארצה, איפה שארצה, אני יכולה לטוס לאן שאני רק רוצה ואני לא מצליחה להחליט על יעד, האם הודו מתאימה לי, אולי אפריקה, או בכלל אוסטרליה וניו זילנד קוראות לי, ומי אמר שצריך להחליט, אני יכולה פשוט לנדוד ממקום למקום, לכמה זמן שאחפוץ, עד שהנפש שלי תשקוט מעט ואוכל לחזור ולחפש עוגן חדש. ומי יודע אולי אמצא את הדבר הזה שאני כל כך מחפשת שם, אולי הבעיה היא שאני עוד פה והנפש שלי יודעת יותר טוב ממני.
//גוני קריס