ההדחקה

לימדתי את עצמי להפסיק לאהוב, וכעת התחושה חסרה, אולי חסרה מידי, אני מרגישה שכחלק מתהליך ההדחקה אולי אטמתי את עצמי יותר ממה שהייתי אמורה, האם כשאפגוש מישהו חדש אוכל לבטוח בו כשם שמגיע לו, האם אני בוחרת בחירות לא טובות בגלל שרק כך אני יודעת איך להתמודד, אולי אני בכוונה מכשילה את עצמי, לפעמים אני פוחדת שהוא סיבך אותי עד כדי כך שאני כבר לא יודעת איך להתיר את הקשרים סביבי.

הדחקתי אותו, סגרתי אותו ואת כל מה שייצג בכספת וזרקתי לים, בתקווה שלא תימצא לעולם, באמונה שזאת הדרך היחידה שבה הגוף שלי יכול להחלים, אני לפעמים מתקשה כבר לדמיין את הפנים שלו, ובטח שזה מפחיד אותי. אבל עוד כואב לי מה שהוא עשה, בפנים עוד יש רסיסים שדוקרים את שכבת ההגנה שיצרתי לעצמי.

לעיתים עוד מצליחות לפרוץ מחשבות החוצה, איכשהו הן חותכות את הגדר שהצבתי, והן עולות, הן מתעניינות, שואלות לשלומו. אולי רק אחפש בפייסבוק, אולי רק אשלח הודעה. אבל לא, אלו מחשבות שלא אתן להם להתגשם, הן ישארו בגדר תהיות, אם למדתי על עצמי משהו אחד בתקופה האחרונה זה כמה אני חזקה אל מול הכאב הארור הזה. אני אודה שרק פעם אחת חיפשתי אחריו, זה החטא הקטן שלי, ההבטחה לעצמי היתה גדולה מידי כדי לשבור אותה, אני לא אתחנן, אני לא אבקש מחילה, ובאמת חוץ ממכתב אחד שנשלח כמה ימים אחרי הפרידה, אני דיי גאה בעצמי שלא נשברתי, כי הייתי קרובה, ויכולתי להפגע יותר, יכולתי להדחות בשנית, זה היה יכול לכאוב שוב.

זה נראה הרבה זמן, חודשיים (ושבוע, אבל מי סופר) כשחושבים על כל מה שעברתי זה יכול להמתח על שנה תמימה, איכשהו הצלחתי לכווץ את התהליך הנוראי הזה, ואני לפעמים פוחדת שזה יחזור וינשוך אותי מאחור, אני חוששת שההדחקה שיצרתי לי כמו קסם תתפוצץ לי בעיניים, ואז מה יהיה, אצטרך לעבור הכל מההתחלה או שמא אשתגע וארד סופית מהפסים.

הצלחתי לבכות עד שכבר לא נותר מה לבכות, לאבד את היכולת לאכול, לאבד את החיוך שלי, לסגור את הרדיו ולרדוף אחרי השקט הנחשק, להתחיל יום אחד לכתוב, לראות את אישתו של אחי תוהה מה זה קולות התיקתוקים שעולים מהסלון שלה בשעות מוקדמות, להסביר לה שאני כותבת ושזה בסדר, להמשיך לכתוב כל עוד המילים זורמות ממני, לחפש את השקט החדש, השקט שאחרי הכתיבה, להפסיק לבכות ליותר מכמה שעות, להתחיל לאכול, לראות סרטי נשים ולטחון המבורגר עם עוד פרודה טריה, לארוז דירה בשעתיים, לחזור להורים, לסדר את הארגזים מחדש, לתרום בגדים ואת הציפית שלו שהתגנבה לארגז שלי, להסתכל על הדברים מהחבר הקודם, לקוות שיום אחד אוכל להסתכל על הדברים מהאחרון, להכניס הכל לקופסא ולסגור בתוך קופסא גדולה יותר, לשים במדף הכי גבוה בארון, לצאת עם חברים ישנים, להכיר חברים חדשים, להרוס קשרים עם כמה, אף אחד לא מושלם, לתת ללב להפתח לאחד, להפגע, לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה, אני חזקה זה כלום, כבר עברתי דברים יותר גרועים, לצאת להליכות בים, זה עזר לי גם בפרידה הקודמת, לסדר את המחשבות, לשמוע מוזיקה שמנעתי מעצמי לשמוע בגללו, למחוק אותו מהכל, להמציא את עצמי מחדש, לחזור להאמין בעצמי, להקשיב למה שאחרים אומרים, הם לפעמים יודעים יותר טוב ממני, אבל גם לדעת לשמוע לקול הפנימי שלי, שיודע תמיד וברור מה הוא רוצה.

//גוני קריס