הזריחה

בשעת לילה מאוחרת, או מוקדמת אני מוצאת את עצמי ערה, מתפתלת במיטה, משנה כיוון, מורידה את השמיכה מעלי, שמה אותה בחזרה, עוד כואבת לי היד מהזריקה של הטטנוס, מחליפה יד מתחת לכרית. זה לא אותו הדבר, מחזירה את יד שמאל, כואב, מתייאשת, הולכת לשרותים, המראה מראה לי כמה אני עייפה, שמה עוד פרק של חברים, כדי שיהיה רעש סטטי מסביבי, אני שונאת שקט, ועדיין מוצאת את עצמי חושבת עליו.

*זהירות ספויילר*, אחרי שלושה סרטים מופלאים שאני מודה, ראיתי רק עכשיו, כשיצא הסרט השלישי, בהם עקבתי אחרי איתן הוק וג'ולי דלפי, ראיתי ריב בין שני אנשים אוהבים. האישה קצת קלישאתית ומנסה לגרום לגבר לפגוע בה, לגרום לו להגיד לה שהוא בגד בה, שיגיד שהוא כבר לא חושב שהיא נראית טוב, והוא קלישאה שכמותו רק רוצה לנהל דיון מושכל ונעים. האישה מתעצבנת, טורקת את הדלת, הגבר נופל מיואש על הספה, עם הפנים בתוך הכרית.

אני בודקת אם נגמר הסרט, מתמלאת בכעס על כך שלכאן הגעתי, הויתור שלו עלי גרם לי לפחד, פחד שפתאום מתגלה כמה דקות לפני שמתגלה לי הסוף האחר של הסרט. איתן הוק לא ויתר על הגיבורה, הסרט נגמר בעוד סוף הוליוודי, האהבה ניצחה על הקשיים, הגיבור אומר לגיבורה שאלו החיים האמיתיים, ולא כל השטויות מסביב, הלהשאר עם השני זה מה שחשוב, חיים פעם אחת, לפעמים צריך לתפוס את החיים בידיים ולא לתת לכל הסובב אותנו להפריע לנו לחיות.

אני אהבתי אותו כל יום מחדש, ואולי עכשיו, כשאני אחרי זה פתאום אני רואה דברים אחרת, פתאום לסימן הדרך הראשון שלנו יש משמעות אחרת. את האמת אני לא זוכרת איך הגענו לזה, אבל חברה שהייתה איתנו אמרה לו שהיא רוצה להיות גרושתו לעתיד, ואיכשהו קרה שאני אמרתי היי, גם אני רוצה להיות גרושתך לעתיד. מצחיק ועצוב אבל ככה הוא סיפר לי שהוא נדלק עלי לראשונה. במשפט הדבילי הזה שלי, שעכשיו נראה אחרת, וכן אני בטח מייחסת לזה הרבה מידי חשיבות.

אבל מציאות לחוד וסרט לחוד, אני כועסת עליו, חשבתי שהוא יחזור אחרי טריקת הדלת, ואם לא באותו הרגע, האמנתי שהוא אהב אותי מספיק כדי להתפכח אחרי כמה ימים. כמה טעיתי לחשוב, וכמה זה כואב עדיין. אני לא מתוכנתת לשבור את הכלים, למרות שבעצת אחי שברתי מלחיה אחת מסט שקנינו. כשמוצאים אהבה אסור לאבד אותה, אני באמת מאמינה בזה, ילדותי או לא מציאותי או לא למי אכפת, וואו מה הוא עשה לי. איך אוכל לבטוח באיש הבא כמו שבטחתי בו, הוא איכזב אותי, ועל זה אני כועסת, כי נתתי לו הכל, הייתי שלו במאה אחוזים, מהשניה הראשונה, למשך כל הימים. על זה אני כועסת עליו, שהוא שבר לי את הלב לרסיסים כל כך קטנים שהייתי צריכה לאגד אותם עם מסקינג טייפ, ועכשיו אני רק מחכה שזה יעבור, שהכאב יחלוף כבר(רר) ושאוכל לנשום באמת, שאוכל לחייך, כי נמאס לי מהדכדכת הזאת, נשבר לי להתמודד עם זה, זה מעיק עלי, מזיק לי ומכביד עלי.

 לי נמאס מזה אז בטח לאחרים, בטח לאלה שקוראים, מצד שני אם לא בא לכם לקרוא אז אתם לא חייבים, ולי מותר להתמרמר עד מחר, הלילה הזה כבר אבוד לי, אבל מחר יום חדש, אולי אצליח להיות בו אופטימית יותר, ועם כל יום שעובר, קל יותר או קשה, אני מתקרבת לרגע המיוחל של היציאה לטיול, אני עם עצמי ואולי איזה אננס חתוך.

 //גוני קריס