חמש בבוקר, אפילו הציפורים עוד נוחרות על העצים, איסוף מהמושב, נוסעים דרומה. בריחה קטנה מהשגרה המשעממת. שמונה בבוקר, נכנסים לשטח, בירה ראשונה וקבנוס. טיול ג'יפים בנגב, ארבעה גברים (נשואים פלוס) ואני; אני והמחשבות שלי.
אבל מה, במדבר, כשמכבים את האור ויש מליון כוכבים נוצצים להסתכל עליהם, המחשבות חוזרות כאילו בשקט, לאט לאט הן מתגנבות, מוצאות פירצה בגדר וחודרות בחזרה לראש.
בטיול הבנתי כמה כיף לשכוח מהכל, לשתות בירה אחרי בירה, להיות שיכורה בעשר בבוקר, לראות רק חול, למות מחום, להכנס למעין קריר בארבעים מעלות, להרדם במים, לצחוק על ערסים, לצחוק עם הערסים, לאכול אבטיח מתוק מתוק, להתייבש, לקחת אופטלגין, לנסות לא להקיא בג'יפ, להגיד לנהג שאצלי הכל בסדר, להתפלל שנגיע כבר לחניון לילה שנמצא באמצע שום מקום, לשכב על סלע באמצע המדבר ולחכות שיעבור הכאב ראש, לשתות קפה שחור, לאכול עוגת שוקולד כמו של ימי הולדת, להשתין מאחורי סלע ולקלל שאני אישה, להודות לאלוהים שעשני אישה כי תכלס זה הכי כיף, לשבת עם הרגליים מורמות כי עקרבוט עבר בריצה לידנו, ללכת לישון באוהל שכמעט עף ברוח, לישון ליד אח שלי, להגיד לו שלא ידאג, עכשיו אני כבר בסדר, לתהות אם זה נכון ולהרדם, לקום מוקדם, לשתות עוד קפה, לאכול עוד עוגה, להתנסות בנהיגת שטח, לאבד את שני הג'יפים האחרים, לשמוע מוזיקה עברית בפול ווליום, לנשום אבק, להתקע עם הג'יפ בהצלבה, להזהר לא לשבור את הדיפרנציאל, לתת בראבאק בעליה, לזרוק אבנים מתחת לגלגל, לא ליפול לואדי, לרוץ מתחת לגייזר של מים באמצע המדבר כי התפוצץ צינור, לרצות שזה לא יגמר, לחזור הביתה, להתקלח, לסרק את הראסטה שפעם היתה השיער שלי, ולהרדם.
אני כבר לא יודעת אם אני רוצה ללמוד השנה, כי אני רוצה ללמוד השנה או כי זה מה שמצפים ממני לעשות, לא לתת למה שקרה לשבור אותי, אבל אולי להשבר זה טוב, אולי לזרוק הכל לעזאזל ולטוס מפה זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות עכשיו, ואם כך הדבר למה (למה למה) אני כל כך מבועתת מהעניין. בהתחלה אמרתי אני לוקחת דרכון ועפה מפה, אבל אז הצד המחושב שלי אמר, לא.. אני צריכה לחכות ללידה של אחיינית שלי, לחתונה של חבר, לא יכולה לעזוב הכל בעבודה, צריכים למצוא לי מחליף קודם. האם אני מתרצת לעצמי יותר מידי בגלל שאני מפחדת או שמא משהו אחר מסתתר מאחורי הדחיות שלי.
המדבר לא פתר לי את התהיות, אבל לפחות בנה לי זכרונות חדשים, החזיר לי את לד זפלין שגם הם נמחקו, הם ליוו אותנו עוד מהערב הראשון שלנו יחד, ועכשיו החזרתי אותם בפול ווליום עם חלונות פתוחים בחום מטורף ובירה ביד, חיוך מרוח על הפנים, חיוך שלא היה פה הרבה זמן.
אני מרגישה שאני במצב צבירה הרבה יותר טוב מלפני חודש וחצי אבל חסר לי משהו, חסר לי ניצוץ, חסרה לי מנוחה נפשית, איפשהו בתהליך הארוך הזה הבנתי שאני לא מאושרת, היו לי רגעי אושר בתקופה הזאת, כן, אנשים שהעלו חיוך אמיתי על פניי, אבל אני שמה לב שאני זקוקה יותר ויותר למסכה כדי לעבור את היום בשקט, בלי שישאלו אם אני בסדר, ואולי הגיע הזמן, כי זאת אולי הפעם היחידה, הראשונה והאחרונה שאין לי שום מחוייבות, לאף אחד, לשום דבר חוץ מלעצמי, אולי הגיע הזמן לפרוש כנפיים ולחפש את האושר שלי במקומות אחרים, אני יכולה הכל מהכל וכמה שארצה, אז למה אני עוד פה?
//גוני קריס