לפני כמעט חודש עשיתי מעשה, החלטתי להחשף, אמרתי לעצמי שהכי גרוע שיכול לקרות זה שאקבל תגובות לא נעימות, שאולי אתחרט על הצעד הזה, אבל באותו הרגע קפצתי למים עמוקים שלא הייתי בהם קודם.
תמיד היה לי מנהג לכתוב מכתבים לאנשים, למשפחה, לחברים. מכתבים שאומרים דברים שאני לא יכולה להגיד, שאני פוחדת לומר, את המכתבים מעולם לא נתתי לנמענים, מעין אסופה של דפים שנשמרו ונוצרו כדי לעזור לי להוציא את הדברים. משום מה זה הספיק לי, רק הלכתוב היה מספיק לי בכדי להשלים עם מה שקרה, להתמודד, לעבור הלאה, גם אם שום דבר בעצם לא נפתר, והכל נשאר בסתר.
את ההחלטה לחשוף את הדברים שכתבתי אני כבר לא זוכרת איך קיבלתי, פתאום מצאתי את עצמי פותחת עמוד בפייסבוק, מעלה אליו פרקים קצרים שכתבתי בשבועות הראשונים שלאחר הפרידה, דברים שלא יכולתי עוד להחזיק בתוך עצמי, הרגשתי שלכתוב למגירה הפעם לא עוזר מספיק, הפעם צריך משהו אחר, דרך התמודדות שונה, הכאב היה חד כל כך, טרי כל כך, הרגשות השתוללו, המחשבות רדפו, והרגשתי שצריך לעלות מדרגה ולקחת סיכון, וגם אם החשיפה תהיה לא טובה בסופו של דבר, לפחות אדע שניסיתי. מאז אני מוסיפה כל כמה ימים קטע חדש, זה פשוט זורם ממני החוצה, בלתי נשלט, המילים כבר לא מסוגלות להשאר בפנים.
יש החושבים שנחשפתי מידי, ואז עונים להם מהצד השני של השולחן שדור הפייסבוק רגיל להחשף, אבל מה איתי, אני מרגישה שחשפתי במידה ראויה, אני לא מרגישה חדירה לפרטיות כי בעצם אני פתחתי את המגירה לכל, אני מחליטה מה אני משתפת, ולמרות שכמעט ואין צנזורה על הדברים שלי אני מרגישה שלמה עם זה. גם החלטתי על חוק שאוסר על מי שקורא לדבר איתי על מה שאני כותבת, זה די מביך אותי שידיד שלי מצטט לי משפטים מתוך הכתיבה שלי וזה לא נועד כדי שההורים שלי יוכלו להציק לי בשאלות על דברים שאני לא מספרת להם.
מה גם שהדבר הזה גרם לי להתגבר על הצער במהירות שאני לא מאמינה שהייתי מגיעה לאן שאני עכשיו אם לא הייתי מחליטה לשחרר הכל. ההבנה שאני לא לבד במערכה נגד הכאב, שזה קורה לכולם, אין אחד שלא חווה כאב פרידה, והרצון לשתף, כי כמו שכתבתי בהתחלה, אם החשיפה של הסודות והרגשות שלי יעזרו לאדם אחד להבין שגם הוא לא לבד אז אני את שלי עשיתי.
תוך כדי הכתיבה, הוצאתי החוצה רעל שהיה עצור בתוכי תקופה ארוכה, למדתי לגלות את עצמי מחדש, למדתי כמה אני בכלל לא חלשה כמו שחשבתי בימים הראשונים של הבכי, גיליתי שאני מעדיפה להמשיך לחפש את עצמי, להמשיך ללמוד על עצמי עד שאוכל לזהות את עצמי במראה, כי כמו השם של העמוד בפייסבוק, הייתי אני בלי עצמי לתקופה ארוכה מידי ועכשיו הגיע הזמן לשוב אלי, למי שהייתי פעם, למי שאני יכולה להיות בעתיד, ובעיקר למי שאני עכשיו, היום.
אולי אחד מהפחדים שלי לגבי החשיפה הוא שזה ירתיע אנשים ממני, אולי כן חשפתי יותר מידי, אבל אז מגיעה מחשבה נגדית, מי שלא מקבל אותי כמו שאני שלא יקבל בכלל. זאת אני, ואני לא מוכנה להסתיר יותר, זה כבר לא מרגיש נכון כמו פעם לכתוב למגירה, תחושת השחרור שתהיה לי בעוד כמה דקות כשאפרסם את הפוסט החדש שאני כותבת ברגעים אלו לא משתווה לתחושה ההיא של פעם. זה כבר לא נותן לי שלווה.
//גוני קריס