את כותבת את מה שאת חושבת, הוא אומר לי בשיחתנו הטלפונית, כשאני עומדת בשער b9 בנתב"ג וממתינה עד הקריאה האחרונה לעלות למטוס. אחרי יום של פרידות מבני משפחה וחברים טובים אני מותשת מעייפות, טוב זאת היתה התוכנית, עם ארבע שעות שינה בלילה וטיסת לילה לפניי זה נראה מושלם.
אני שמח שזה קרה לי הוא אומר לי, אני שמח שזה קרה עכשיו ולא לפני חודש. אחרת, הוא מאיים, שהיה נועל אותי בשלשלאות ולא נותן לי ללכת, גם ככה בלי שלשלאות בקושי הצלחתי ללכת ממנו. מבחינתי גם, זה היה מדהים כמה זה הרגיש נוח (מוזר לי שלפתע להרגיש נוח חזר להיות מונח חיובי, אבל זה מובן לקוראיי האדוקים) לחזור להיות יחד אחרי שש שנים של נפרד. קצת בבאסה שלא נוכל לבדוק את העניין החדש מחדש, לפחות כרגע, אבל האמת היא שאני חושבת שזה מיוחד, מזכיר לי קצת את אסופת המכתבים של סבא וסבתא שלי שהתכתבו בינהם לפני שבעים שנה כשסבי שירת בבנגזי שבלוב, אז זה קצת שונה ואני עושה את רוב הכתיבה וזה לא נכתב ביד ונשלח בדואר אבל זה גם יפה ככה נדמה לי. אני אוהבת כל כך את החיים האלו שנוצרו לי, הם השתנו ואני השתנתי, לפעמים עוד יוצא לי לחשוב על מי ומה שהייתי אז ואיך ואיפה אני עכשיו.
לפי המפה של הטיסה עוד כשעה נוחתים בבנגקוק, המגשים של ארוחת הבוקר נאספים, לגימה אחרונה של קפה שנמזג עד קו מסוים כי כך הן הוראות הבטיחות, כך למדתי לאחר שהאיש שלידי התווכח עם הדייל שהוא רוצה יותר, הדייל מזג עוד שלוק קטן וחייך חיוך עצבני, האיש התרצה.
המסע הזה שעומד להתחיל ממש עכשיו, תוכנן בקפידה ממש מהיום של הפרידה כשפשוט רציתי לברוח אבל החיים והחברים לא נתנו לי וטוב שכך, זאת היתה ועודנה ותהיה אני בטוחה אחת התקופות המעניינות בחיי, עליות ומורדות, חוזק וחוסן נפשי שלא ידעתי שקיימים בי, בי ובאנשים סביבי. ועכשיו בפתחה של ההרפתקה עם המון תהיות על זה ועל זה אחר, אני אמשיך לכתוב את האמת שלי. בתקווה למצוא זיכוך לנפש הסבוכה שלי, האמת שנחשפת מולכם כל פעם מחדש בלי להבין באמת מאיפה אני מוצאת אותה ואיך אני לא מתביישת לפרסמה, לפעמים זה מרגיש לי כמו חוויה חוץ גופית לקרוא את המילים של עצמי. מה גם שהסתבר לי שהפכה הכתיבה לנושא לשיחה של אנשים שאני לא מכירה וגם של כאלה שהכרתי פעם, נפלאות הפייסבוק.
הטיסה לבנגקוק עברה ברובה בין התעוררות לשינה, קצת התקמבנתי עם דיילת שהיא חברה של חברה שהיא גם דיילת וקיבלתי שמיכה נוספת ששימשה ככרית מתכווננת, ילדים מייללים ובין דחיפת המשענת שלי לנסיון למצוא תנוחה נורמלית הצלחתי לבסוף להניח את ראשי ממחשבות ולישון.
לכתוב עליך ולדעת שאתה קורא, גם דברים שקשה לי לומר פנים מול פנים איכשהו קל לי יותר לכתוב אותם לכל העולם, לקוות שאולי יצטלבו חיינו בחמישית, מתישהו איפשהו איכשהו, ואוכל לכתוב עליך דברים חדשים. הטייס מאותת לדיילים להתארגן לנחיתה, הבחורה התזזיתית שלידי מאכסנת את נגן המוזיקה שלה, הכיסא שלי מתיישר והמגש נעול, החופש הגדול שלי הגיע.
//גוני קריס
Comments