לילדים יש יכולת קסומה לראות מעבר להכל, אני לא יודעת מתי אנחנו מאבדים אותה, מתי בדיוק אבק הפיות נידף מאיתנו ועף הרחק עם הרוח. מתי חושינו מתקהים, מתי בדיוק הרגע הזה שאנחנו מאבדים את התום שלנו, מתי קוצצים לנו את הכנפיים, השניה שאנחנו הופכים רשמית מילדים לבוגרים. יש יום אחד בשנה שכולנו עומדים ומתאחדים סביב הפיטר פנים שלנו. אני אספר לכם על הפיטר פן שלי.
הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי, ולנצח היא תשאר לי בלב, כמו צלקת שהיא זיכרון לחברות אמיתית, רגשות טהורים וקסם שלא קיים עוד. ילדים. הייתי בת עשר אולי קצת יותר כשהוא הגיע לבית הספר במושב בו גדלתי, לכיתה שלי, טוב היו סך הכל שתי כיתות בשכבה. הוא היה תמיד עם חיוך ענקי, אתלט מדהים, עיניים שחורות גדולות ויפות, והכי חשוב, אהב אותי בלי תנאים, בלי חוקים, כמו שרואים בסרטים, כמו שרק ילדים יכולים. בכיתה ה' רק החזקנו ידיים, העברנו פתקים בשיעור, רקדנו סלואו כשאנחנו לא באמת צמודים האחד לשניה לצלילי שיר הנושא מטיטאניק. ילדים. בכיתה ו' כבר התנשקנו, הנשיקה הראשונה שלי, האמיתית, זאת שאני אזכור תמיד. ברחבת בית הכנסת במושב, מתחת לעץ החרוב העתיק. התרגשנו, התביישנו, ציחקקנו, לא היינו בטוחים מה באמת עושים. אחר כך כבר הרגשנו בטוחים מספיק ורקדנו סלואו צמוד, מחובקים, כמו שמבוגרים עושים. הוא היה מביא לי מתנות, כאלה עם לבבות ודולפינים.
פעם אחת נפרדנו, אני לא זוכרת למה, כמה ימים אחרי זה חבר מהכיתה רץ אלי עם קליפת עץ שחתך מעץ אלון מהחורשה, שעליו נחרט השם שלי + השם שלו = חברים לנצח. השלמנו רגע אחרי. נותרו לי ממנו המון זיכרונות מתוקים-מתוקים, נוסטלגית שכמותי שמרתי כל פיסה וחפץ שהביא לי. נפרדנו בסוף בית הספר היסודי, כל אחד הלך לבית ספר אחר, וזאת נראתה אז סיבה לגיטימית לפרידה, לא לפני שהנצחנו את שמותינו פעם נוספת על מתקן המשחקים ברחבת בית הספר.
שנים אחרי, חזרתי ביום הזיכרון בשנה שעברה לחפש את החריטה והיא נותרה כשם שהיתה. אני זוכרת את היום ההוא, את הרגע ששמעתי, חבר מהכיתה התקשר, סיפר שהוא.. התפרקתי. צנחתי על השטיח בחדר של הוריי ובכיתי. שנים עברו מאז בית הספר היסודי, ולא נפגשנו יותר מכמה פעמים בודדות, אבל משהו מהאהבה ההיא הלכה איתי ותלך עימי תמיד. כל שנה אני חוזרת לבית הספר שלי, המשפחה שלו מחבקת אותי, אח שלו נראה כמותו רק כמה שנים קדימה, על שולחן מונח ספר זיכרון עם תמונות ילדות שנעצרו בגיל 18, מכתבים שכתבו חברים וקליפת העץ ההיא שלי. ילדים נבחרים מקריאים את אותו קטע כל שנה, איך הגיע מאתיופיה, כמה הצטיין בכדורגל ועל לכתו מוקדם מידי. תמציתי, מדויק.
זאת השנה הראשונה שלא אלך לטקס, אני בחו"ל, וזאת תחושה משונה, כותבת כמה זיכרונות, חושפת כמה צלקות. השנה כתבתי המון על אהבה, ואני מאמינה שהאהבה ההיא גיבשה אותי לאוהבת שאני היום. אני בוחרת השנה להתייחד לא רק עם זכרו אלא עם הזיכרונות שלנו, נותרו לי ממנו לא מעט, כמה קישוטי קונפטי כסופים שפיזר עלי במסיבת כיתה, סנטימנטלית כבר אמרתי, ששמורים לצד שרשרת חצי לב, עם האות ש', ומי יודע, איפשהו בעולם יש שרשרת שמשלימה את שלי, עם האות א' אשר לעד תשאר חבויה, מסמלת אמונה טהורה באיזושהי אגדה. סיפור ילדים אמיתי.
//גוני קריס