אם זה נשמע לכם כמו כישוף או קללה מהארי פוטר, אתם לא רחוקים. זה גם ממש לא סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס. זה יותר קרוב לעינוי מתמשך שיכול להיעלם כל יום או - שהחוויה יכולה להמשיך עד ללידה עצמה.
נתחיל בזה שמי שאמר שהריון זה לא מחלה – שיקר. מי שקרא לזה בחילות בוקר – צריך לתלות אותך בכיכר העיר.
אה כן, אני בהריון. חודש רביעי, ולא נהנית מכל רגע. לא קורנת ומתקשה להתרגש. כי איך אפשר להתרגש מאולטרה סאונד כשבשבוע אחד עשו לי 7 פעמים?! אז אנחנו יודעים מה יש בבטן, וכמעט סגורים על השם, וטפו טפו טפו מלח מים מלח מים העובר תקין, הבדיקות תקינות – רק האמא של העובר מקולקלת. או מקוללת.
בחילות מהשבוע השני להריון, כן, ככה גיליתי בעצם, היו לי יומיים שבהם הרגשתי חולשה נוראית ובחילה שלא אופיינית לי וחשבתי לעצמי, מה הסיכוי? ניסינו רק פעם אחת וכבר אני בהריון? אין מצב. אז בבוקר קמתי להוציא את נלה, הכלבה שלנו לטיול ואמרתי לעצמי, על הדרך, נשתין על מקל, לפחות אוריד את זה מהפרק. אך היקום זימן לנו מציאות חדשה וחיובית. הכל נעצר, התקף חרדה, לא נושמת, רואה שחור, יושבת על הרצפה בחדר האמבטיה, מולי הסטיק ועליו פלוס כחול וגדול וברור. מתקשרת לתום, מתקשה לדבר, שולחת לו תמונה והוא בנונשלנטיות מהסרטים שואל אותי אם בדקתי בגוגל מה זה אומר. השיחה מוקלטת וזה הדבר הכי מצחיק שקיים. ותום, כמו תום, יצא מהעבודה, ובא הביתה לחבק, להרגיע ולנסות להבין איךךךך, איך קרה דבר.
משבוע לשבוע העובר גדל, משנה צורה, מגרגיר פרג לשומשום ועד ללימון קטן, אפרסק ואז לימון רגיל (נשבעת שככה זה מתואר באפליקציה של מכבי). משבוע לשבוע גדלה ההתרגשות, הבלבול, וגם הסטרס. מי שמכיר אותי או קרא את הבלוג שלי או ראה אותי מפרסמת פוסטים שמעלים מודעות – יודע שאני באה עם מחלות רקע. אנדומטריוזיס ואהרלס דנלוס. עוד כישופים או לחשים שנשמע שמכשפה רוקחת בעת שהיא מערבבת קדירה.
ואז מגיעה עוד אבחנה, שהיתה כתובה על הקיר שליד אסלת השירותים בה אני מקיאה יום יום – היפראמזיס גרבידרום. "בחילות והקאות מרובות בהריון". עד סוף השליש הראשון כולם אמרו "זה יעבור ברגע שתתחילי את השליש השני", ואתם יודעים מה? לא רק שהם טעו זה גם רק החריף. במקום לעלות במשקל, אני יורדת, במקום להנות מהפריבילגיה של הריונית ולאכול המבורגר וצ'יפס וקינוח אני אוכלת קרקרים יבשים או לחם לבן, לפעמים פתיתים. במקום להתרגש מפגישות עם רופאים אני חוששת מהם. במקום להנות מהחודשים האחרונים שלי בתור אישה ללא ילדים, אני כבר מעל חודש בבית, לא מסוגלת לעבוד, אפילו לא ללכת עם הכלבה לטיול. תום מכריח אותי לשתות כמה שלוקים של פיוז תה כל כמה זמן וזה עדיין מגיע לחצי ליטר ביום. במקום לקנן ולהכין את חדר הילדים אני מקננת בבתי חולים בהמתנה לעוד עירוי לוריד.
היפראמזיס גרבידרום, תופעה לא נעימה, בלשון המעטה, לא מוכרת כמעט והרבה פעמים לוקח זמן רב מידי עד לאבחון הנכון שלה.
כיום אני מטופלת בעירויי נוזלים לוריד, זה מחזיר אותי לחיים, ממש ככה. משתדלת לנוח, לשתות כמה שאפשר, לאכול מה שמותר. תום שומר עלי ומתפקד כמו אחות רחמנייה, טבח, מנקה ודוגווקר בבית. אוהבת אותך.
אם את קוראת את זה ומזדהה, את לא לבד ויש קהילה של נשים בפייסבוק שממנה אני לומדת כל יום על המצב שלי ואיך להתמודד עם זה. זה סבל לא קטן, אבל אם עוברים אותו יחד, ועוברים אותו נכון אז אפשר ללמוד לחיות עם זה. אני מקווה.