הלבכות והתמיכה

הלבכות

עברו שבועיים ויום, אני עוד בוכה, פחות אבל עוד בוכה, אני רוצה להאמין שזה עוזר, רוצה להאמין שאם הגוף מרגיש שאני צריכה לבכות, אז להוציא את זה, זה כמו רעל, חייב לצאת.

בימים הראשונים בכיתי כל היום, כל הלילה, לא ישנתי כמעט בכלל, החושך עשה לי רע, גם היום כשמחשיך אני מרגישה מועקה, כי עוד יום עבר ועוד יום יתחיל מיד, וזה אמיתי, ואני רוצה כבר לעבור את זה, הייתי מאושרת לפני שבועיים, ופתאום בחיתוך קר זה נגמר.

כל שיר ברדיו פתאום מקבל משמעות חדשה, כל שיר שאהבתי פתאום מזכיר לי את מה שהיה, פתאום כל תוכנית בטלוויזיה וכל סרט מדבר על אהבה, מדבר על פרידה, והכי גרוע מדבר על הבחור שחוזר, שמבטיח להשתנות, שיורד על הברכיים ומתחנן למחילה כי הוא מבין שהוא הפסיד את הגיבורה, והיא חוזרת אליו והם חיים באושר עד הנצח.

מבינה שזה אמיתי מה שכולם אומרים, שזה יעבור, התקופה הזאת תחלוף ואני אתסכל עליה יום אחד ואצחק, טוב אולי לא אצחק אבל אדע יום אחד שהצלחתי, שעברתי את זה וזה מאחורי. אבל בינתים כשאני עוד בתוך זה, זה רע, זה מגעיל וכואב וקשה, ואני עוד לא מצליחה לראות את האור, כרגע הלב שלי חשוך, השברים עוד מדממים, נמאס לי מהעיניים הנפוחות, מהאף הסדוק, אבל כרגע כל שנותר לי הוא להמשיך יום אחרי יום עם תקווה שמחר יהיה חשוך פחות.

התמיכה

יום לפני הפרידה, הוא אמר את המשפט המוכר אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל אני רוצה להיפרד. התקשרתי לאחי, שיבוא לקחת אותי, להציל אותי.

שבוע שבו הייתי מפורקת לרסיסים, דאגו שאוכל, דאגו לי לשתייה, דאגו שאדע שאוהבים אותי ומחבקים אותי גם אם הוא כבר לא עושה את זה. דיברו איתי, סיפרו לי, שאלו לשלומי.

ואז הגיעו החברים, שמחזקים ומציעים לי לצאת להתאוורר, עם כל הרצון להישאר בתוך השמיכה ולהמשיך לבכות זה הצעדים הכי נכונים שעשיתי. לצאת לשתות בירה עם חברה, להוריד עוד שוט, לאכול צ'יפס ולפרוק את הכאב, ואי אפשר לבכות, אני במקום ציבורי, אז המילים יוצאות החוצה ומשחררות אותי והיא מקשיבה, תומכת, אומרת, ואני מתחזקת.

יום אחד הגיע השלב שבו החלטתי שהפייסבוק הורג אותי, תמונת הפרופיל שלו היא תמונה של שנינו מתאילנד, נפלה ההחלטה שצריך למחוק את הפייסבוק, ואז שניה לפני המחיקה, אני מחליטה לזעוק לעזרה לחברה שמזמן לא יצא לי לדבר איתה, שעברה לגור רחוק. היא עונה, אני נושמת פתאום, אנחנו מדברות במשך שעה וחצי לתוך הלילה, יושבת במרפסת בקומה השש עשרה, מכורבלת בשמיכה כי קפוא בחוץ, והיא מקשיבה, תומכת, מספרת שגם היא נפרדה מהחבר שלה לפני שבועיים, זה אמור לעזור לי, אבל אני בשלי, אני בוכה. אחרי חצי שנה שכמעט לא דיברנו, פתאום בשניה זה מרגיש טבעי, כאילו כלום לא קרה. אני מחליטה לנסוע אליה, להתנחם איתה יחד על פיצה ושני בקבוקי יין.

ובארוחת ערב אצל זוג חברים, הם עומדים להתחתן, צביטה בלב, בחורה אחרת שגם נפרדה מבן זוגה, אני לא לבד, והחברה הטובה שהגיעה במיוחד, חיבוק אוהב ממנה, עוד כוס יין, עוד כמה שוטים, החלטנו להישאר לישון על מיטה מאולתרת מכריות הספה. כשהערב נגמר פתאום זה תופס אותי לא מוכנה, שוב דמעות, אני מנסה להיות חזקה ולשים מערכות הגנה אבל זה גדול ממני. היא שוכבת לצידי ואנחנו מדברות על הכל, אני מרגישה פחות לבד, אני מרגישה קצת טוב יותר, הדמעות מתחלפות בהקלה.

// גוני קריס