פגישה מקרית עם מכר מהלימודים, הוספת חבר חדש לפייסבוק, שיחה ארוכה בצ'אט, ובעוד שבלימודים היינו על בסיס שלום שלום, לפתע מוצאת את עצמי מבלה לילות ארוכים בשיחה חופשית וזורמת עם בחור חדש ישן.
זה מוזר איך יש את אותם האנשים שגורמים לך לדבר בלי הפסקה, בלי מעצורים, על הכל מהכל, מקשיבים באמת וגם יודעים מה להגיד בסוף. וכאן מתחת לעץ התאנה על ספסל שעל הגבעה, זאת לא סצינה שלקוחה מסרט זה באמת קיים, ברחבה של הבימה. יושבים ומדברים, השעות עוברות, עוברים גם שיכורים, אחת גם צועקת לעברנו שהיא רואה את האהבה בעיניים שלנו, ומנגד החבר שלה רוקד על השולחן ומעיף בקבוק שהיה מונח שם.
אז מה זה בעצם ידידות, האם היא יכולה להתפתח בין לילה, יש מאין, כנראה שכן, האם היא תחזיק את מבחן הזמן, זאת לא נדע עד שנדע. כרגע זה חדש וטרי ומרגש. כרגע זה נמצא בסוג של בחינה, מה הוא רוצה ממני, מה אני בכלל יכולה לתת. שוב עולות השאלות הישנות לגבי בנים ובנות, ידידים ויזיזות.
לא ברור לי לגמרי איך אבל איתו הרגשתי שאני יכולה להניח את כל הקלפים על השולחן, להיות כנה לחלוטין, אני לא מוכנה להפגע, אין בי עוד מקום להכיל שום דבר, אבל זה נחמד הוא מוריד ממני את הלחץ, הוא מקל על הבדידות שבהתמודדות עם הפחד ממה שמחכה לי. ומצד שני אני לא רוצה לפגוע.
למדתי שגברים, כמו גם נשים בעצם, שומעים לפעמים את מה שהם רוצים, וגם את תדברי כל הערב על כמה את לא רוצה כלום ועוד שניה טסה לחצי שנה עדיין פתאום תרגישי חיכוך של יד בגב שלך, נגיעה שכאילו לא היתה, אבל היא שם. נתקפת בהלה קלה, מה לא הייתי ברורה מספיק, איפה הוא התבלבל ולא הבין את המסרים שלי, ומה עושים עכשיו, איך אני לא מעליבה, איך אני דוחה אותו אבל בצורת קסם, כזאת שתשמור על הידידות ולא תגרום לו לברוח כל עוד נפשו בו מרוב בושה.
פתאום מסמיקה, אני שמצליחה תמיד להתבטא עם מילים בכתב מגמגמת ולא מצליחה לחשוב ישר, המוח חושב מהר יותר ממה שהפה מצליח להגיד. תראה, תשמע, תבין, אני רוצה להיות ברורה, אני רוצה שזה יהיה ברור, כל מה שיכול להיות בינינו זה רק זה, כלום מעבר, הנפש שלי לא יכולה לשאת עוד פגיעה, ואני גם עוד עשרה ימים כבר לא אהיה פה, אין לי מה להתחיל עכשיו משהו חדש, לא, זה לא הגיוני. זהו הוצאתי את זה, לא מבינה איך זה שאמרתי את זה עשרות פעמים בצורות שונות ומגוונות לא הספיק אבל בסדר, עוד פעם אחת, ישירה ולפנים. הוא מצידו מבין ומקבל. חיבוק פרידה, אני חוצה לכיוון הדירה, הוא שליווה אותי שליש תל אביב חוזר לבד. ג'נטלמן.
ובכל זאת, נפגשים ערב אחרי, שנינו מרגישים את המתח, ושוב מוצאת את עצמי בשיחה על זה, משהו בו גורם לי להפתח, לדבר על דברים מביכים גם, על סודות כמוסים, על רגשות לא ברורים. אוכל לקוות שמשהו מזה ישאר בעתיד, שהוא לא יאבד בדרך, שיהיו עוד לילות כאלו, על ספסל מתחת לעץ התאנה.
//גוני קריס