המחיקה
הגיעה השעה שיכולתי לפתוח את הפלאפון ולא לפחד להסתכל עליו, הגיעה השעה שבה מחקתי אותו ממני. את כל התמונות שקישטו את אלבום התמונות, הטיול לצפון עם המשפחה שלו, התמונות מתאילנד, תמונות של השתטות בבית, של יציאות עם חברים, הכל מחקתי, זה חלק חשוב בתהליך ההתמודדות שלי עם הפרידה, זה חלק מההבנה שהפרק הזה נגמר ושאני חייבת להמשיך עם קו המחשבה שהוא לא יחזור.
באותו היום גם מחקתי את הפייסבוק, סגרתי את החשבון. שבועיים אחרי הגעתי למסקנה שאני לא צריכה למנוע מעצמי דברים בגללו, פתחתי את הפייסבוק מחדש והתחלתי למחוק את אלבומי התמונות, ואחרי כל כך הרבה זמן יחד היו רבים, תמונות מהחיים שהיו לנו והם לא עוד.
ואז מבט קטן הצידה, לכיוון הצ'אט והנה הוא שם, מבינה שאת השלב הכי קשה עוד לא עברתי, אוגרת אומץ ומוחקת אותו ממני, ממשיכה ומוחקת את אמא שלו, את החברים שלו, את כל החברים מהלימודים מהכיתה שלו כדי לא לראות אותו יותר, כדי לא להיזכר בו יותר, כדי להמשיך הלאה.
הזריקה
כשעזבתי את הדירה שלנו, האחים שלי באו לעזור לי, ומפאת מהירות הדברים שלי נדחסו לעשרות שקיות בד של סופר וכמה ארגזים. יום אחד אני אתמודד עם זה אמרתי לעצמי והיום הזה הגיע, החפצים הסתכלו עלי, מאיימים לחשוף דברים כואבים, שמזכירים, אולי בטעות דברים שלו.
התחלתי מארון הבגדים, התחלתי לזרוק, לתרום, לתת, כל מיני פריטי לבוש שכבר די להם, כאלו שלא לבשתי שנים, חלקם מעולם לא נלבשו, שמלה שקניתי שהוא אהב נמסרה, ז'קט שאמא שלו נתנה לי.
אחרי זה עברתי לכלי המטבח, כמעט הכל היה שלי, את רוב הבית אני הבאתי, את זה הבנתי כשארזנו, כי אם מסתכלים על הדברים המשותפים שלנו אז הם מעטים, וכשעזבתי נותר שטיח וטלוויזיה, למרות שההצעה של אחי לחצות אותה לשניים היתה מצחיקה, החלטתי לוותר עליה, ולמרות שהרעיון השני של אחי, לשבור רק חצי מסך עם פטיש היה מאוד קרוב למימוש לא רציתי להגיע לזה, החלטתי לוותר עליו ועל כל דבר שקשור אליו כמו שהוא ויתר עלי.
והנה מתוך השקית צצה לה ציפית של כרית שלו, גם את זה זרקתי, גם סט הגשה לסושי שקנינו בתאילנד, שמרתי את החשובים, ואז זה קרה, דבר שמעולם לא העליתי בדעתי, גם אותו הכנסתי לקופסה.
קופסה שקיימת אצלי אולי מכיתה ח', אותה קופסה עם אותו איום שלא לפתוח אותה, קופסת נעליים שהוסבה להכיל מזכרות. יש בה מכתב הצעת חברות, מהחבר הראשון שלי מכיתה ד', שנכתב בעפרון שמחליף צבעים, שמרתי בה כל דבר קטן מהאהבה הראשונה שלי, החל מקישוט כסוף מנצנץ ועד לפתקים שהעביר לי בשיעור וקליפת עץ שעליה חרט את השמות שלנו. אני יכולה להגיד שידעתי מה זאת אהבה כבר בכיתה ו', אם זה היה להחזיק ידיים, לתת חיבוק או הנשיקה הראשונה שלי מתחת לעץ החרוב. יש בה מכתבי אהבה מבחור שידע לכתוב תמיד דברים כל כך בוגרים גם כשהיינו בני שלוש עשרה, שרשרת חצי לב, תמונות, שירים, מכתבים שמהרהרים על העתיד שלא הגיע, פתקים של בוקר טוב, שוקולד פטל פג תוקף, בנדנה סגולה ובתוכה ורד מיובש מהבחור ששברתי לו את הלב כי אני לא אהבתי אותו חזרה. עכשיו היא מכילה כמה פריטים חדשים, מקבץ מייצג של דברים שלא יכולתי לזרוק, שהייתי חייבת לשמור, כי אולי זה כואב עכשיו אבל כמו שכאב לי להכניס את כל השאר לקופסה יום אחד אוכל אולי גם להסתכל על אלו.
//גוני קריס