ביום רביעי בבוקר סיימתי בדיקה שגרתית, והרופא הסביר לי את מה שכל כך לא רציתי לשמוע, יש לך ציסטה בשחלה, היא רק גדלה מהבדיקה הקודמת, תקבעי תור בדחיפות לרופאת הנשים שלך.
טלפון לרופאת נשים, עוד חדשות רעות, היא בחו"ל, תור הבא אליה בעוד חודש. מתקשרת למוקד ומתחננת לתור לכל רופא נשים, יש לך תור היום בשש ועשרה בערב. התלבטות קלה במוחי, ההופעה של כוורת בשמונה, ההגיון מנצח, נקבע התור.
אישתו של אחי מגיעה איתי לתור, יש עיכוב וגם אין פקידת קבלה, וכמו ישראלים טובים, כל אדם שנכנס נשאל למתי הוזמן. זוג לידי מוסר שהוזמן גם הוא לאותה השעה, אני מצידי הגעתי לפניהם ואכנס לפני שיספיקו לקום מהכיסא, אין לי עוד רגע אחד שבו אוכל לשמור על שפיות אם לא אכנס מיד.
הרופא החדש מראיין אותי על ההסטוריה הרפואית, כן עישון לא עישון, גלולות ותרופות, מגיע עד לניתוח בקע בגיל שלוש. אני שואלת את שאלת השאלות, מה גזר הדין, יש לי טיסה ביום ראשון, כרטיס פתוח למזרח. והתשובה שלא רציתי לשמוע, אסור לך לטוס, הציסטה שלך בגודל כזה שמחייב ניתוח. זה לא נשלט, הדמעות פורצות, מסביר לי שלדעתו זאת ציסטה פשוטה, ואין צורך לחשוש מהמחלה שאת שמה אין להזכיר, אך ליתר ביטחון עושים ביופסיה בתום הניתוח. מכאן אישתו של אחי שואלת את השאלות, אני כבר לא שם יותר.
ההלם הראשוני חולף, האכזבה המרה מהדחיה של הטיול הכל כך נחוץ הזה מתחלפת בפחד מהניתוח, בעיקר מההרדמה, איבוד השליטה המוחלט מבעית אותי. מבטלת את הנסיעה, התיק כבר כמעט ארוז, רק יום לפני קניתי את התרופות וישבתי עם חבר של אחי שהוא סוג של גאון הודו. מורידים אותי בתחנת הרכבת ואני נוסעת להופעה של כוורת, יש דברים שאסור לפספס ולפעמים גם אם המצב רוח לא מעודד צריך פשוט לקפוץ לצלילי הנוסטלגיה.
בערב למחרת חתונה של זוג חברים, מרימים שוטים של וויסקי (אני) ווודקה או אוזו (הם) לרגל נסיעתי להודו, לא מספרת להם שזה כבר לא קורה עכשיו. פוגשת בחברה מהלימודים, האדם הכי אופטימי שיצא לי להכיר, ממלאת אותי במשפטי מפתח שאני לא בטוחה שאני מאמינה בהם עד הסוף אבל שווה לנסות, מנסה לשאוב ממנה קצת אבק פיות וכוכבים ורוקדת עד שהדי ג'י סוגר את המוזיקה והולך הביתה.
סוף שבוע של באסה ודכדכת, מחלות קשות וחשוכות מרפא. וביום ראשון אצל הפסיכולוגית שלי, מקדימה תרופה למכה, מדברת על החשש מהניתוח, מההרדמה, ידיד סיפר לי איך היא מתבצעת, כאשר חומר הרדמה זורם לוריד, הגוף נכנע, ואומנם ראיתי זאת עשרות פעמים בכלבים וחתולים במרפאה, הפחד משתק אותי ואני רק מדמיינת את עצמי נכנסת להיסטריה רגע לפני, בידיעה שאין מנוס מחומר ההרדמה, וגם הוא ישפיע, ירגיע וירדים אותי. נזכרת שוב שמותר לפחד, וכאן זה לפחות גם פחד הגיוני, יותר הגיוני מאשר לא לפחד.
לומדת עוד, קוראת עוד על הפרוצדורה, בודקת על סוגי ציסטות, מגלה שאין דרך להקטין אותה, אין דרך למנוע אותה, ואין דרך להבטיח שלא תחזור.
והלילה חזרתי מגיחה לחיפוש אחר חושך באזור מואר כל כך, עם אחי והג'יפ נוסעים בדיונות לחיפוש אחר כוכבים נופלים. על מכסה המנוע שעודנו חם ומחמם לי את הגב בחום של התקופה, מסתכלת לשמיים ומצליחה לראות ארבעה כוכבים נופלים, שניים שווים עם שובל מהפנט, מבקשת משאלה, מי יודע אולי תתגשם.
//גוני קריס