בערך שבוע אחרי הפרידה, כשנסעתי להיפרד מזוג החברים בתל אביב, ראיתי שיש לי זמן מיותר לחסל ויצרתי קשר עם מישהי, חשבתי שאני אבוא אליה לשעה גג לשתות קפה להעביר את הזמן קצת. יצא שישבתי אצלה שלוש שעות, שתי כוסות קפה ועוגיות שוקולד צ'יפס שהמתיקו לי את מצב הרוח הסגרירי שבו הייתי.
היא בוגרת ממני, עברה כבר כמה חוויות כאלו בחייה, ידעה להגיד את הדברים הנכונים והכי מתאימים, את כל מה שהייתי צריכה לשמוע אז.
את אישה צעירה, יפה, מושכת, מוכשרת, יש לך את כל הזמן שבעולם, אין לך לאן לרוץ עכשיו לקשר שלא עובד, אין למה לחזור למשהו רע, מישהו שלא עושה לך טוב, מישהו שוויתר עליך. עכשיו הגיע הזמן שלך לוותר עליו. חייבת להאמין לכל מילה שהיא אומרת, רק כך אנצל מהכאב הפיזי הזה.
המפגש איתה גרם לי להאמין בעצמי, לפחות יצר את האשליה שאני מאמינה בעצמי, כי לעיתים זה היה דועך ולעיתים חוזר.
גם היום, חודש וחצי אחרי הפרידה אני לא נותנת לפחד להשתלט עלי, הפחד מלהיות לבד, הפחד שאולי לא יהיה מישהו יותר טוב, יהיה רק מישהו בסדר, מישהו מספיק. אבל היא, היא גרמה לי לשים לי למטרה לסלק את הפחד, לדחוף אותו הצידה כל פעם שהוא צף. אבל הוכחתי לעצמי שגם הדברים הכי נוראיים, הכי כואבים, גם הבכי, גם הגעגוע, הכל עובר, הכל עובר בסוף. המחשבה הזאת הצילה אותי ודחפה אותי לרצות שהימים יעברו, הרצון שיהיה כבר מחר כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה היה חזק ממני, וטוב שכך, זה היה האור שבקצה המנהרה שלי, זה שמחר יגיע, אם אני ארצה בכך או לא, ואחריו יגיע עוד יום ועוד שבוע יעבור, ובסוף גם חודש, וכל הרגעים הקשים בהתחלה יהיו כאבים עמומים יותר.
אני שווה מלחמה, אני שווה שלא יוותרו עלי כך סתם, אני שווה את זה כי אני אעשה את אותו הדבר כלפי השני, כזאת אני. הרומנטיקנית שבי שראתה אינספור סרטים על אהבה, רואה מערכת יחסים בתור דבר חי, עם עליות ומורדות, משהו שמחייב רצון של שני בני הזוג להיות בו, ועם הרצון הזה הוא דורש עבודה, צריך להלחם על קשר כדי שיצליח לשרוד, כי אחרי הרבה זמן ביחד אני לא מאמינה שהאהבה המלהיבה נשארת, אני מאמינה שנותר אמון, שנותר רצון להיות יחד, לישון יחד, להזדקן יחד.
היה לי כל כך קשה בהתחלה, כשכל דבר הזכיר אותו, מהדברים הכי דביליים כמו בננה ועד לשינה בלילה. היא אמרה שאני חייבת ליצור זכרונות חדשים על הזיכרונות הישנים שמזכירים לי אותו, רק כך אוכל להתגבר. אז בננה לא אכלתי כי אני שונאת, ובלילה עוד קשה לי לישון לבד, ואת השירים שהזכירו לי אותו בהתחלה מחקתי אבל עכשיו כבר החזרתי אותם, כי באמת כמה זמן אפשר בלי הדיסק אנפלאגד של הפו פייטרס, עכשיו הצבע הג'ינג'י בשיער הוא בשבילי, ופתאום נהיה קל יותר לחשוב על עצמי בתור יחידה אחת, לבשל לעצמי, אם בא לי פתאום לרוץ בים אז אני נועלת נעלי ספורט ורצה, רצה בשבילי, כדי לשכוח, גם כדי לחשוב, כדי להסתכל על השקיעה ולדעת שאני בסדר, שעברתי את זה.
אמנם לפעמים הפקפוק העצמי עוד מחלחל בי אבל אז אני מזכירה לעצמי את הדברים שיצאו מהפגישה המקרית עימה. אני שווה את כל מה שאני מאמינה בו. אה, ועוד דבר, כפי שהיא הציעה שאעשה, הלכתי ליצור זכרונות חדשים.
//גוני קריס