לפעמים בחיים צריך לדעת לקפוץ גם אם הנחיתה קשה, צריך לקחת סיכונים גם אם הם מפחידים עד שיתוק. למדתי הרבה על עצמי בשלושת הימים האחרונים, אני לא רוצה לפרט ולכן זה ישאר מעורפל. אנחנו מכירים שנים, ושנים שגם לא דיברנו, כשהכרנו כנראה שלא באמת הכרנו, ועכשיו זה נגמר, ידענו שזה יגמר עוד לפני שזה התחיל.
איך יכולתי לתת לזה לקרות. ומצד שני איך יכולתי שלא לתת לזה לקרות, הוא זה שהציע לבוא אלי, הוא זה שנשבר קודם במלחמה מי יגע במי קודם, הוא זה שנישק אותי, הוא זה שהציע לחבק אותי. שלושת הימים האחרונים היו מופלאים, בפעם הראשונה בחיי מישהו הבין אותי לעומק, בלי שהייתי צריכה לשים מסיכה, הייתי אני איתו, והוא היה עצמו איתי. נדהמנו לגלות כמה אנחנו דומים בפנים, סיפרתי לו דברים שלא העזתי להוציא מהפה מעולם, כי פחדתי שלא יבינו אותי, והוא הבין.
זה הרגיש כמו חלום וסיוט בעת ובעונה אחת, להיות איתו ולרצות שזה לא יגמר, שהלילה לא יכנס, שהשמש לא תעלה כל כך מהר. ולדעת שזה אבוד מראש, שאלו שלושת הימים שיהיו ולא יהיו יותר. אולי בכלל כל מה שקרה קרה בגלל שידענו שזה נועד לכשלון מההתחלה, אולי כל התעצמות הרגשות שהיו קרו כי ידענו שזה מה שיש, זמן קצוב שהולך ונגמר כמו בשעון חול, לאט לאט גם אם אני לא רוצה השניות עוברות, הדקות חולפות והמחר מגיע.
כשסוף סוף הבנתי מה השתבש בי, כשהבנתי שויתרתי על עצמי בשבילו, למדתי לקבל את עצמי מחדש, והוא, החדש, ידע לראות אותי כמו שאני, אני מורכבת משני אנשים, כל רגע בחיים מתנהלות אצלי בראש ישיבות ודיונים של שני צדדים, צד אנליטי ומחושב מול צד רומנטי ורגיש.
במערכת היחסים הארוכה איפשהו נתתי לעצמי לאבד את הצד השני, היו רגשות, אבל הם צומצמו לכדי משהו מחושב יותר, הייתי מישהי שרציתי להיות, המתחבבת עם כולם, המבשלת, המנקה, האישה המושלמת שכל כך חשבתי שאני צריכה להיות, וברגע שהתחילה להיות המלחמה, כשהצד הרגשי חזר להלחם על עמדותיו ולשים רגליים לצד השני, התחלתי לשקוע, חצי שנה שקעתי בתוך עצמי, רציתי להיות מישהי אחרת, ולא רציתי להיות אני.
הגוני הראשונה רוצה חיים טובים, מאושרים, תואר כבר היה לי, עבודה סבירה גם, כסף אף פעם לא היה חסר גם לא היה יותר מידי, היא רצתה להמשיך לאפות פשטידות ולבשל מרק בצל בשביל הגבר שלה. הגוני האחרת רצתה לראות את העולם, לצאת לרקוד, להשתכר מידי פעם, למצות את עצמי, היא רצתה ליצור, לתפור, להתפתח בתחום שלי, אבל הגוני הראשונה פחדה מזה, המחושבות שבי גרמה לי לפקפק בעצמי, לפחד עצום מכשלון, ונותרתי מבולבלת בתוך עצמי, נותרתי לבד במחשבות שלי עד שבמקרה פתאום יום אחד הובנתי.
הוא גרם לי לחזור ולהאמין בעצמי, לחזור ולרצות ליצור, הוא הדליק בי משהו שהיה כבוי תקופה ארוכה, למצוא עבודה אחרת או אולי להשאר בזאת, מה רע בללטף גורים למחייה. הוא נתן לי אוויר לנשימה, החזיר לי את היכולת לשמוע שירים שלא יכולתי לשמוע, הוא גרם לי לעבור הלאה, להסתכל על זה ששבר לי את הלב בצורה אחרת, חידש לי את האמונה במה שמצפה לי בהמשך הדרך. וכן כל זה בשלושה ימים. לעזאזל עם הכל זה היה שווה את זה.
//גוני קריס